בבא קמא דף עח – גובה התשלום על חפץ של מצווה

  • הרב אברהם סתיו

נאמר בגמרא (עח ע"ב):

"בעי רבא: הרי עלי עולה והפריש שור, ובא אחר וגנב, מי פטר גנב נפשיה בכבש?...

מי אמרינן שם עולה קביל עילויה, או דלמא מצי א"ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד?

בתר דאיבעיא הדר פשט: גנב פטר עצמו בכבש".

במקרה הנדון אדם התחייב להביא עולה והפריש שור לצורך קיום נדרו, ולאחר מכן השור נגנב. רבא מסתפק האם הגנב חייב להחזיר שור כדי שהבעלים יוכל לקיים את חובתו בהידור, או שמא די בכך שישיב כבש – משום שגם בכבש יכול הבעלים להיפטר מחובתו. מסקנת רבא היא שהגנב צריך להשיב כבש בלבד, ואין שועים לטענת הבעלים שרוצה לקיים מצווה מן המובחר. אך הפוסקים התלבטו כיצד ליישם הכרעה זו. המקרה הקלאסי שנדון בפוסקים הוא מקרה שבו אדם גנב או הזיק אתרוג יקר ומהודר של חברו. מהר"ם מינץ (סי' קיג) למד מסוגייתנו שיש להגביל את גובה התשלום:

"הכא נמי, אף על גב דקנה אתרוג יפה משום הידור, מ"מ פוטר נפשיה באתרוג קטן שיוצא בו ידי חובתו".

דברי מהר"ם מינץ מפתיעים ביותר: אדם שגזל אתרוג ששווה אלף ש"ח, יצטרך לשלם רק עשרים שקלים, כשוויו של אתרוג כשר!

ואכן, החכם צבי (סי' קכ) ואחרונים נוספים חלקו על מהר"ם מינץ ודחו את ההשוואה לסוגייתנו:

"ולענ"ד שגגה היא בידו. דהתם אין לה דמים דאינה בת מכירה, וכיון דאינה בת דמים כלל א"א לחייבו מטעם שיווי העולה אלא מטעם שהוא חייב לצאת ידי חובתו שקיבל עליו להקריב עולה. אבל באתרוג הדור דמים לו ויכול למוכרו אף שעילוי דמיו הוא מחמת הידור מצוה אין בכך כלום. תדע דאילו גנב ס"ת מחברי' והוא שוה אלף זוז מחמת הדורו בקלף יפה ודיו נאה ולבלר אומן היעלה בדעת שיפטור הגנב עצמו בס"ת שאינו הדור שאינו שוה אלא חמשים זוז הואיל ויוצא בו י"ח מצות ועתה כתבו לכם את השירה הזאת?! הא ודאי ליתא!"

החכם צבי מסביר שסוגייתנו דנה במצב מיוחד, שבו לחפץ הגנוב עצמו אין כל שווי ממוני. השור עצמו כבר שייך להקדש, והנזק היחיד שנגרם לבעלים הוא החיוב להביא קרבן עולה חדש. משום כך די בתשלום המינימאלי הנדרש לבעלים כדי להיפטר מחיוב זה. אך כאשר אדם גוזל אתרוג מחבירו עליו לשלם את כל דמי האתרוג, שהרי מדובר בחפץ שווה-כסף שאפשר למכור לאחרים. עוד כתבו האחרונים (מל"מ מעשה הקרבנות טז, ז) שבאתרוג יש חשיבות מיוחדת להידור, ובכך הוא שונה מקרבנות.

עם זאת, בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה ג, לג) פסק להלכה את סברת מהר"ם מינץ באופן מוגבל. כאשר אדם לוקח מחבירו אתרוג במתנה על מנת להחזיר, עליו להחזיר את האתרוג עצמו (ולא רק את דמיו) כדי שהבעלים יוכל גם הוא לצאת ידי חובה. אך השואל ומשיב חידש, על פי דברי המהר"ם מינץ, שהלוקח יכול להחזיר לבעלים אתרוג זול יותר, ואת ההפרש להשיב בדמים בלבד.