בבא קמא | דף פא | מת מצווה קונה מקומו

הגמרא מבארת את עשרת התנאים שהתנה יהושע עם יושבי הארץ. תנאים אלו מהווים בסיס לכניסה לארץ ישראל: "שעל מנת כן הנחיל להם את הארץ". מטרתם של התנאים כולם היא לאפשר קיום חיי חברה תקינים בארץ ישראל תוך ויתור (לעיתים) על זכויות היחיד למען החברה והכלל.

נתמקד בתנאי הקובע שמת מצווה קונה מקומו. כלומר – אדם שמת ואין קרובים שיטפלו בו מוגדר כמת מצווה, וקוברים אותו במקום שבו הוא נמצא. לכאורה, בפשטות, מדובר על זכות להיקבר באותו מקום (כמו שאר התנאים שהם זכות ולא חובה), אך בברייתא במסכת שמחות (פרק ד) נראה שתנאי זה הוא גם חובה:

"אמר רבי עקיבא זו היתה תחילת תשמישי לפני חכמים, השכמתי ומצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו בשלשה תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו, וכשבאתי והשערתי דברים לפני חכמים, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו היית שופך דמים, ודנתי קל וחומר בעצמי, ומה אם עכשיו שנתכוונתי לזכות חטאתי, אילו נתכוונתי למעט על אחת כמה וכמה. וכשהיו אומרים דבר זה לפני רבי עקיבא היה אומר זו היתה תחילת זכותי".

מכאן נראה שיש חובה לקבור את מת המצווה דווקא במקומו, וכך הבינו התוס' בכתובות (יז ע"א). אלא שכמה מן הראשונים הבינו שאין חובה לקבור את המת במקומו, אלא רשות בלבד. רש"י בסוגייתנו (ד"ה מקומו) כותב: "מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין לבעל השדה לעכב עליו" משמע מדברים אלו שיש רק רשות למת להיקבר במקומו, אך לא חובה. המאירי (על אתר) כותב את הדברים בצורה מפורשת יותר: "העשירי הוא שמת מצוה קנה לו מקומו שנזדמן לו לשם בעת מותו, ורשאי המוצאו לקוברו שם ואין בעל השדה רשאי לעכב".

נראה שמחלוקת הראשונים הנ"ל משפיעה על הבנת היחס בין תקנת מת מצווה קונה מקומו לתקנות האחרות. ע"פ רש"י והמאירי יסוד כל התקנות אחד הוא: על כל פרט מעם ישראל להבין שהוא חלק מן הכלל בארץ, וממילא זכויותיו הממוניות עשויות להיפגע לפעמים בשביל הכלל. בכל התקנות אין חובה על הכלל לפגוע בזכויות הפרט, אלא היתר בלבד. ממילא המוצא מת מצווה אינו חייב לקוברו במקום שבו מצאו, אך יש לו את הזכות לעשות זאת אם ירצה.

ע"פ התוספות, הסוברים שישנה חובה לקבור את המת דווקא במקום שבו נמצא, נראה שתקנה זו מוסיפה רובד נוסף על התקנות האחרות. אפשר להציע שהחובה לקבור את מת המצווה במקומו קשורה בחובה הכללית לטפל במת מצווה בצורה המהירה והטובה ביותר. החובה כאן אינה רק חובה על בעל השדה להרשות לקבור את המת ברשותו, אלא גם חובה על המוצא לקבור את המת. ר"ע, שעליו מסופר בברייתא, לא היה בעל השדה אלא האדם הקובר, ובכל זאת הוא עבר על איסור בכל פסיעה ופסיעה. יסוד תקנת מת מצווה קונה מקומו מבוססת על דרגה גבוהה יותר של ערבות לאומית, שאינה מחייבת רק ויתור פסיבי על ממונו של האדם, אלא גם דורשת מעשה פעיל של עזרה הדדית למת שאין לו עוזרים אחרים הדואגים לקבורתו.