דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף פח | פסול אישה במילה

במהלך הדיון עד כמה יש אחוה לעבד, ועד כמה משווים בין עבד ואישה לגבי פסול עדות, אומרת הגמרא:

"אתיא עדות בקל וחומר מאשה: ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל – פסולה לעדות, עבד שאינו ראוי לבא בקהל – אינו דין שפסול לעדות? מה לאשה שכן אינה ראויה למילה, תאמר בעבד שהוא ראוי למילה? קטן יוכיח, שישנו במילה ופסול לעדות".

הקביעה שאישה אינה ראויה למילה אינה ברורה כל כך, שהרי ראשית כל מצינו סיפור מפורש בתורה (שמות ד', כד-כה) על ציפורה אשת משה שמלה את בנה:

"ויהי בדרך במלון ויפגשהו יקוק ויבקש המיתו: ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי".

בנוסף, בגמ' בע"ז (דף כז ע"א) ישנה מחלוקת אמוראים בשאלה האם אישה כשרה למילה או לא:

"איתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר 'ואתה את בריתי תשמור' ורבי יוחנן 'המול ימול'... אלא איכא בינייהו אשה – למ"ד 'ואתה את בריתי תשמור' ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמ"ד 'המול ימול' איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא".

הגמרא שם מתייחסת גם לקושייתנו על שיטת רב מציפורה, ומביאה שני תירוצים:

"ומי איכא למאן דאמר אשה לא? והכתיב 'ותקח צפורה צר'! קרי ביה ותקח. והכתיב 'ותכרות'! קרי ביה ותכרת, דאמרה לאיניש אחרינא ועבד. ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה, ואתא משה ואגמרה".

גם בפסיקת ההלכה ישנה מחלוקת בין הראשונים. תוס' בע"ז (שם) פסק כרב, שאישה אינה שייכת במילה, אך הוא מביא את דעת בה"ג שפסק כר' יוחנן שאישה כשרה למול. להלכה פוסק השו"ע (רסד, א):

"הכל כשרים למול; אפילו עבד אשה וקטן".

ומגיה הרמ"א:

"וי"א דאשה לא תמול... וכן  נוהגין להדר אחר איש".

אם כן, יש לדון כיצד ניתן להבין את ההוכחה בסוגיא שלנו, האומרת שאישה אינה ראויה למילה. נראה שאפריורית ישנן שלוש הבנות אפשריות:

א. אישה אינה מצווה למול את בנה.

אפשרות כזו הציעו הראשונים על אתר (תוס', רשב"א ועוד), אך דחו אותה מכיוון שגם קטן אינו מצווה למול את בנו, ובהמשך הגמ' מוכיחה מקטן שישנו במילה.

ב. אישה אינה יכולה למול אחרים.

הבנה זו קשה בעקבות המחלוקות שראינו באמוראים ובראשונים, ובייחוד בעקבות פסיקת ההלכה שאישה ראויה למול.

ג. אישה אינה שייכת במצוות מילה, מכיוון שלא ניתן למול אותה.

הבנה זו מסתברת בסוגיא (ונראה שכך הבינו תוס' והרשב"א), אך יש לציין שגם היא קשורה בשתי הדעות בגמ' בע"ז. רב אמר שהוצאת אישה ממצוות מילה נלמדת מן הפסוק: "ואתה את בריתי תשמור" – הוא מדגיש את מעשה כריתת הברית, ולעומתו ר' יוחנן לומד מן הפסוק: "המל ימול", המתייחס למציאות של אדם ללא ערלה, ששייך בברית. ממילא אישה עומדת בין שתי הדעות – מצד אחד היא אינה שייכת במעשה כריתת הברית, אך המציאות של העדר הערלה כבר קיימת אצלה, מכיוון שהיא נולדה ללא ערלה כלל. נראה שהגמרא שלנו התייחסה למעשה המילה בלבד, שאם לא כן יהיה קשה להבין למה כוונתה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)