בבא קמא דף פ – גידול בהמה דקה בא"י בזמן הזה

  • הרב ישי יסלזון

המשנה בעמוד הקודם (עט ע"ב) אוסרת גידול בהמה דקה בארץ ישראל, ומתירה את גידולה בסוריא ובמדברות שבא"י:

"אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל".

טעם האיסור הוא משום גזל, שכן בהמה דקה דרכה לרעות בשדות אחרים.

רש"י על המשנה (ד"ה 'אבל מגדלין בסוריא') מסביר שבחוץ לארץ יש פטור קבוע אף במקום שבו יש יישוב של יהודים. כנגד סברא זו מציע רב יהודה בשם רב (פ ע"א) את הדברים הבאים:

"אמר רב יהודה אמר רב עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה".

ומסביר רש"י (שם):

"שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם ביישוב קבוע".

סברתו של רב, שנפסקה להלכה ברמב"ם (נזקי ממון ה, ח), מבוססת על ההנחה שאיסור גידול בהמה דקה הוא בכל מקום שבו יש יישוב של יהודים וישנו חשש ממשי שהבהמה תזיק באופן שכיח לשדות אחרים. נראה שסברא זו עומדת ביסוד הפטור של מדברות שבארץ ישראל, שאע"פ שהם בארץ ישראל – אין איסור גידול בהמה דקה נוהג בהם מכיוון שאינם מקום יישוב.

השולחן ערוך בחושן משפט (סימן תט) פוסק על פי סברא זו:

"אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי".

אלא שיש לדון מה ההלכה כיום, משחזרנו לארצנו וישנם יישובים רבים של יהודים בארץ. האם איסור גידול בהמה דקה חוזר למקומו?

בשאלה זו נחלקו גדולי האחרונים, סביב השאלה האם תקנה שהותרה מסיבה מסויימת חוזרת לאיסורה לאחר שהסיבה מתבטלת. ההר צבי (הנדפס על הטור חו"מ סימן תט) כתב להתיר, שמכיוון שהותרה התקנה – אין בכוחנו לאוסרה אע"פ שחזר הטעם לאסור. לעומתו, הרב עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ח"ג חו"מ סימן ז) פסק להחמיר והאריך להביא דוגמאות רבות של תקנות שבטלו וניתן להחזירן גם ללא מניין חדש (בייחוד בתקנה זו, שהיא חומרא ולא קולא).

הציץ אליעזר (חלק כ סימן יג) מתיר גם הוא לגדל כיום בהמה דקה בארץ ישראל מכמה טעמים: ראשית, הוא מביא את דברי ההר צבי, אך הוא כותב שטענותיו חלשות. בנוסף הוא מסתמך על תשובת הרמ"ע מפאנו (סימן פה), הסובר שאיסור גידול בהמה דקה הוא דווקא כאשר מקור האוכל שלה במרעה בלבד, אך כאשר האדם מספק לה מזונות בעצמו אין בכך איסור. מכיוון שהיו אחרונים שחלקו על הרמ"ע מפאנו, מצרף הרב ולדנברג סיבה נוספת להתיר – יישובים רבים בארץ נבנו כיישובים חקלאיים, וממילא כבר בתוכניות הראשוניות שלהם יועד מקום מוגדר לרעיית בהמות. ממילא החשש שהבהמות ירעו בשדות אחרים במקומות כאלו אינו שייך, שכן יש להן מרעה משלהן, ולכן התיר הציץ אליעזר את גידול הבהמות הדקות בימינו.