בבא קמא | דף צד | המפקיר כרמו

הגמרא מנסה להסביר מדוע חכמים צריכים את דרשת 'תעזוב' יתירא, שמופיעה במצוות פאה, ומבינים שהיא מלמדת אותנו דין חדש:

"המפקיר כרמו, והשכים לבוקר ובצרו – חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר".

המשמעות הפשוטה של הברייתא היא ששדה שהיתה הפקר לרגע אחד חייבת בלקט שכחה ופאה, אך פטורה מן המעשרות. לכאורה לא היה צריך להיות הבדל בין פאה למעשר בדין הפקר, שהרי שתי המשניות המלמדות על פטור הפקר בפאה ובמעשר כמעט מקבילות. משנה ד' בפרק א' של מסכת פאה פותחת במילים: "כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר", ובצורה דומה המשנה בתחילת מסכת מעשרות אומרת: "כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר". אלא שאם נעיין ביסוד הלימוד של פטור הפקר במעשר ובפאה, נגלה שיש הבדל גדול ביניהם.

הירושלמי במסכת מעשרות לומד את פטור הפקר במעשר מן הדרשה הבאה (המופיעה בתורת כהנים):

"אלא כי נן קיימין בשהבקיר שיבלין וחזר וזכה בהן, בהבקר פטור ובהקדש חייב; בהבקר פטור מן ההיא דאמר רבי יוחנן בשם ר' ינאי [דברים יד כט] 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' במה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו, יצא הבקר שידך וידו שווין בו; בהקדש חייב מן הדא הקדיש קמה ופדה קמה חייב".

הירושלמי מבחין בין פטור הפקר לפטור הקדש במעשר – בהפקר גם אם הפרות היו מופקרים רגע אחד בלבד בכל התהליך – שוב אין חובה להפריש מהם מעשר, ולעומת זאת בהקדש רק בעלות הקדש בשלב הסופי של חיוב הפירות פוטרת ממעשר. מדוע? הדרשה המלמדת שהפקר פטור ממעשר היא מן המילים בפסוק: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך". הלוי זוכה רק בדבר שהוא לא היה יכול לזכות בו מעולם, מכיוון שאין לו חלק ונחלה בארץ, וממילא כאשר הפירות מופקרים אפילו לרגע אחד שוב לא חלה עליהם חובת מעשר, מכיוון שהלוי היה יכול לבוא ולקחתם בעצמו (זו גם הסיבה שאין חובת מעשר ממתנות עניים, שהן הפקר לכל).

פטור הפקר בפאה דומה יותר לפטור הקדש במעשר. מקור הדין נרמז כבדרך אגב בספרא בפרשת קדושים:

"הכל בכלל? תלמוד לומר 'קציר', מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום".

המדרש מבין שכל הדברים המחייבים בפאה נלמדים מן המילה "קציר" המופיעה בהטיות שונות בפסוקים העוסקים בפאה. יש לדון במצוות פאה – מהו שורש חיובה. בפשטות מצוות פאה היא מעין מוסד ציבורי שנועד לספק את צרכי העניים, אך אפשר להבין, בצורה מעט שונה, שמצוות פאה עיקרה אינו בחלק הנשאר בשדה, אלא בעצם העובדה שהאדם אינו קוצר את כל שדהו. כאשר האדם אינו משלים את קצירתו בעקבות ציווי ה' הוא מודיע ומשמיע שהכל שייך לה', ובכלל זה גם השדה הזו, ועל כן לא כולה שלנו.

שאלה זו משפיעה על פרטים רבים של מצוות פאה, ואחד מהם הוא פטור הפקר. אם מצוות פאה היא מצווה המוטלת על מעשה הקצירה, ממילא רק הפקרה של השדה בשעת הקצירה תועיל לפוטרה מן הפאה.