בבא קמא דף קב – קדושת שביעית

  • הרב ישי יסלזון

בעקבות הדיון על הנאה ממראה וצביעת בגדים בפירות שביעית מתגלגלת הגמרא לדיון כללי יותר על חלות קדושת שביעית. במסגרת דיון זה דנים בעצים, שהנאתן אחר ביעורן:

"אמר רב כהנא: ועצים להסקה תנאי היא; דתניא: אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, ור' יוסי אומר: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה".

הגמרא מסבירה את טעמי החולקים:

"מאי טעמא דרבנן? אמר קרא: 'לאכלה' – ולא למשרה, 'לאכלה' – ולא לכבוסה; ורבי יוסי אומר, אמר קרא: 'לכם' – לכל צרכיכם. ורבנן נמי הכתיב 'לכם'! לכם דומיא דלאכלה, במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן... ר"י נמי הכתיב 'לאכלה'! אמר לך: ההוא מיבעי ליה לכדתניא, דתניא: 'לאכלה' – ולא למלוגמא... מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם, ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה בכל אדם".

מפשט הגמרא נראה שלכולי עלמא עצים שעומדים להסקה אין בהם קדושת שביעית, שכן הנאתן אחר ביעורן, ולעומת זאת בעצים העומדים לאור – שהנאתן וביעורן שווה – יש קדושה שביעית. ר' יוסי ורבנן נחלקו רק בשאלה האם סתם עצים עומדים להסקה או לא.

הרשב"א (על אתר) מביא את גירסת הראב"ד:

"ה"ג הראב"ד ז"ל ועצים תנאי היא ול"ג ועצים להסקה".

על פי גירסא זו המחלוקת היא האם שייכת קדושת שביעית בעצים, ללא קשר לתפקידם. ומסביר הרשב"א את סברת הראב"ד:

"ומ"מ איכא פלוגתא בעצים אם יש בהן קדושה בין ר' יוסי ורבנן, דלרבנן דדייקי לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה משמע דלא מישתעי קרא אלא בפירות שהנאתן ובעורן שוה דאיכא בהו לאכלה ובהנהו קאסר בהו משרה וכביסה אבל בעצים דהנאתן אחר בעורן בהנהו לא משתעי קרא דהנהו אין בהן קדושה, אבל לר' יוסי דלא דייק לאכלה מי שהנאתו ובעורו שוה אפילו בעצים קא משתעי קרא דדומיא דאכילה הן דשוין בכל אדם ומותר ליהנות מהן בתוך השביעית וחייב לבערן אחר השביעית, עכ"ל הרב ז"ל".

את מחלוקת חכמים ור' יוסי ניתן להבין בשתי דרכים:

אפשר להבין שהמחלוקת היא על המעשים האסורים בפירות שביעית – לרבנן כל מעשה שאינו גורם להנאה בשעת הביעור אסור, ולר' יוסי כל מעשה שאינו שווה בכל אדם אסור. כך הבין רש"י בסוגיא, וכך נראה מן הגירסא שלנו. על פי הבנה זו, הנאה בשעת הביעור מגדירה את מעשה ההנאה המותר בפירות שביעית. אפשר להציע שכאשר ההנאה היא בשעת הביעור פירות השביעית אינם נפסדים, אלא משמשים לתועלת האדם בשעת ביעורם, אך אם ההנאה היא לאחר הביעור – אזי בשעת הפסד הפירות אין להם כל שימוש, ויש בעיה של הפסדת פירות שביעית.

אפשרות אחרת, היוצאת מגירסת הראב"ד, היא להבין שהמחלוקת היא על הגדרת החפצים שעליהם חלה קדושת שביעית. לרבנן קדושת שביעית חלה רק על חפצים שהנאתן וביעורן שווה, ובעצים שהנאתן אחר ביעורן אין קדושת שביעית כלל.

אפשר להציע שהמחלוקת על גירסת הגמרא מתבססת על שאלה עקרונית בדיני שביעית – האם קדושת השביעית חלה על החפץ, ועל כן חפץ שדרך הנאתו אחר ביעורו לא יהיה קדוש בקדושת שביעית כלל, גם כאשר הנאתו וביעורו שווים, או שמא הקדושה יוצרת איסורים על האדם, ללא קשר לחפץ, וממילא כל מעשה שהנאתו וביעורו שווים יהיה אסור.