בבא קמא דף קו – נשבע ובאו עדים

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו (קו ע"א) דנה בדברים מעוררי תמיהה של רב הונא בשם רב, בדיני שבועה:

"אמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, ונשבע ובאו עדים – פטור, שנאמר: ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון".

רב מחדש שכאשר אדם נשבע לחבירו ובכך פטר את עצמו מתשלומים, הרי שגם אם יגיעו עדים שיעידו שנשבע לשקר – שוב לא יתחייב לשלם. זהו חידוש עצום, שהרי באופן פשוט תפקיד השבועה הוא רק להוות ראיה על כך שהנשבע פטור, וכאשר מגיעה ראיה נגדית חזקה יותר (שני עדים) אין לה לכאורה שום ערך!

חידושו של רב לא נפסק להלכה, ובשלב מסוים בסוגיה טוען רמי בר חמא שמשום כך אין טעם לעמול ולדון בשיטתו:

"א"ל רמי בר חמא לרב נחמן: מכדי דרב לא סבירא לך, משכוני נפשך אדרב למה לך?"

אך רב נחמן משיב לו שיש ערך להתאמץ ולפרש את שיטתו של רב, גם אם אין הלכה כמותו. נדמה שבכך הוא מלמד אותנו שיעור חשוב בלימוד תורה, ומורה לנו לעמול ולהבין גם את השיטות הדחויות, ולחלץ מהן יסודות ועקרונות.

לענייננו, כדי להבין את דברי רב יש להתבונן במגוון החילוקים שהעלתה הגמרא בשיטתו, ואנו נדון כאן רק במקצתם. הדיון של הגמרא נפתח בדברי רבא:

"אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב במלוה, דלהוצאה ניתנה, אבל פקדון – ברשותיה דמריה קאי, והאלהים! אמר רב אפילו בפקדון, דכי כתיב קרא – בפקדון כתיב".

רבא היה רוצה להגביל את דברי רב רק לדין מלווה, שניתן להוצאה, ואילו רב עצמו אמר את הדברים גם לגבי פיקדון, למרות שהוא עומד כל העת ברשות בעליו.

מהם השיקולים לכאן ולכאן? נראה שרבא מבין שהשבועה מחילה פטור מתשלומים על הנשבע, ומפקיעה את כל החיובים שחלו עליו. משום כך מסתבר שהפטור יחול דווקא על חובות ממוניים, ולא יהיה בכוחו להעביר פיקדון השייך לבעלים לרשות השומר שנשבע עליו; אך רב עצמו אמר את דבריו גם בפיקדון.

אפשר שנקודה זו קשורה לדיון דומה, שקיים בנוגע לפטור "בא במחתרת" (סנהדרין עב ע"א):

"אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא – פטור. מאי טעמא – בדמים קננהו. אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל – לא. והאלהים! אמר רב אפילו נטל".

גם כאן, לדעת רבא אפשר לפטור דווקא חיוב תשלומים, ואין אפשרות להעביר את החפץ לרשות הגנב. אך רב עצמו סבור שהגנב פטור גם מהשבת החפץ העומד בעינו.

נראה שלדעת רב פטור השבועה, כמו גם פטור "בא במחתרת", איננו פטור מחובת התשלומים, אלא הפקעה של המקרה מרשות בית הדין. דהיינו, כאשר אדם נשבע הוא סוגר בכך את הדיון על המקרה, ושוב אין אפשרות לפתוח את התיק.

חיזוק להבנה זו אפשר ללמוד מהמשך סוגייתנו, שם מבואר שמי שנשבע על טענת גנב אינו נפטר (אפילו לדעת רב), אלא חייב לשלם תשלומי כפל. נראה שחיוב הכפל, שלא היה קיים במקור, הוא שמאפשר לפתוח מחדש את התיק ולהתעלם מן השבועה ש'סגרה' אותו.

מתוך קריאה זו אפשר לנתח הבחנות נוספות שעלו בסוגייתנו, ואין כאן מקום להאריך בזה (עיין ברשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק כאן).