בבא קמא דפים לג-לד: מעמדו הייחודי של שור בנזיקין ובחבלה [א']

  • הרב אביהוד שורץ

המשניות בדפים ל"ג-ל"ד עוסקות בתרחישים שונים של גביית נזקי שור. מעבר לפרטים הנקודתיים אודות שווי השוורים וחלוקת הנזק, נראה שבסוגיה זו ניתן למצוא בירור עקרוני בדבר מעמדו הייחודי של שור המזיק, ולכך נקדיש את עיוננו היום ומחר.

לאחר המבול נגלה הקב"ה לנח, ואומר לו:

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם".

הרמב"ן בפירושו לתורה שם כתב:

"מיד כל חיה אדרשנו – תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא. וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה. וצוה כן בבני נח כבישראל".

אם כן, במידה מסוימת ניתן לראות שור שהרג אדם כ"רוצח", שיש לבוא אליו בתביעה ובתלונה, ואף להוציאו להורג. זאת, כמובן, בניגוד להבנה הפשוטה שהשור מצד עצמו אינו רוצח, אלא שכדי להעניש את בעליו, השור נסקל. היסוד להבנת הרמב"ן הוא, שדין סקילה בשור שהרג את הנפש נאמר לא רק בשור מועד, אלא גם בשור תם, שבעליו לא היה אמור לשמור עליו באופן מיוחד (הרמב"ן מביא הוכחה נוספת לדבריו מדינו של "שור המדבר" – שור של הפקר שנגח, שגם הוא מתחייב מיתה למרות שאין זה עונש לבעלים – שהרי אין לו בעלים). לכאורה, התפיסה שלפיה שור הוא "רוצח" נראית מחודשת ביותר, אולם ביטוי זה מצוי בגמרא בסנהדרין דף ט"ו, שם נאמר:

"תנא דבי חזקיה: אמר קרא מות יומת המכה רצח הוא – על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו".

שור שהרג אדם הוא רוצח, אלא שבעליו אינו חייב מיתה על "רציחת שורו", ודינו בכופר.

במרוצת הסוגיות שלפנינו ניתן למצוא הלכות שונות המתבארות היטב על פי הלכה זו שחידש הרמב"ן. כך, למשל, שנינו במשנה בדף ל"ד:

"יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו. כיצד? שורו שבייש – פטור, והוא שבייש – חייב; שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו – פטור, והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו – חייב; שורו שחבל באביו ובאמו – חייב, והוא שחבל באביו ואמו – פטור; שורו שהדליק את הגדיש בשבת – חייב, והוא שהדליק את הגדיש בשבת – פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו".

כוונתה של משנה זו היא להבהיר את ההלכות הנוהגות דווקא באדם ולא בשור, כגון בושת או קים ליה בדרבה מיניה. דומה, שבמשנה זו אין חידוש מרחיק לכת, משום שהלכה פשוטה היא שהלכות אלה אינן נוהגות בשור. אפשר, שלמרות שאין במשנה חידוש משמעותי, שנה רבינו הקדוש משנה זו כדי לחדד את התפיסה, שלפיה שור שפוגע ומזיק ואף הורג מקביל, במידה זו או אחרת, לאדם. על כן, ברור שישנן הלכות המבדילות ביניהם, אולם עצם ההשוואה – בהחלט במקומה.

המשנה פוטרת את השור מתשלומי בושת. מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל עמד על כך, שנחלקו רש"י והרמב"ם בהבנת פטור זה. רש"י על המשנה מיסב את תשומת ליבנו לגמרא בדף ל"ג ע"א, שבה נאמר:

"'איש כי יתן מום בעמיתו' – איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו".

אם כן, לדעת רש"י ישנה גזירת הכתוב מפורשת הקובעת ששור פטור מתשלומי חובל, ובכלל זה מן הבושת. לעומת רש"י, כתב הרמב"ם בפירוש המשנה כאן:

"לקמן יתבאר לך, שהמבייש ואפילו היה אדם אינו חייב דמי בושת עד שיהא מתכוון, וכל שכן אם ביישה בהמתו שהוא פטור".

לדעת הרמב"ם, אין צורך בגזירת הכתוב לפטור את השור מן הבושת. הרי סוף סוף, השור איננו מתכוון להזיק, שכן אינו בר-כוונה כלל, ומשום כך הוא פטור מתשלום זה (וראה בדברי תוספות תלמיד רבינו תם על ילפותא זו בדף ל"ג, שהתלבט האם היא אכן נחוצה גם לבושת, או שהפטור מבושת נלמד מן הסברה).

מורנו הרב הציע לבאר מחלוקתם כך: לדעת רש"י, השור הוא "חובל" בדיוק כאדם (כפי שלדעת הרמב"ן ניתן לומר ששור הוא "רוצח"), ועל כן נדרשת גזירת הכתוב נקודתית לפטור אותו מן התשלום. וסברת הדברים: מכיון שהמאפיין הבסיסי של נזקי קרן הוא "כוונתו להזיק", הרי שיש כאן כוונה מסוימת, המקרבת את מעשה שור למעשה האדם. אך לדעת הרמב"ם, השור איננו בר דעת וכוונה, ועל כן אין כל מקום להשוותו לאדם, והפטור שלו נובע מעצם מהותו כבעל חיים ולא כבהמה. כמובן, מחלוקת זו נוגעת לבושת בלבד, אולם היא בהחלט מלמדת על תפיסה עקרונית בדבר מעמדו הייחודי של שור המזיק.