בבא בתרא | דף ד | גילוי דעת הניקף

"המקיף את חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית – אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית – מגלגלין עליו את הכל".

הגמרא הביאה כמה הצעות להבנת מחלוקת התנאים, ואלה שתי ההצעות האחרונות:

"מקיף וניקף איכא בינייהו, דתנא קמא סובר טעמא דעמד ניקף דמגלגלין עליו את הכל, אבל עמד מקיף – אינו נותן לו אלא דמי רביעית; ורבי יוסי סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף, אם עמד וגדר – מגלגלין עליו את הכל.    
לישנא אחרינא: מקיף וניקף איכא בינייהו, תנא קמא סבר אם גדר מקיף את הרביעית נמי יהיב ליה; ורבי יוסי סבר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית הוא דיהיב ליה, דגלי דעתיה דניחא ליה, אבל אם גדר מקיף – לא יהיב ליה מידי".

הגמרא במסכת בבא קמא (כ ע"ב) מביאה את משנתנו בשינוי לשון – על פי הלישנא האחרונה בסוגייתנו, שרבי יוסי אמר את דבריו דווקא בעמד ניקף וגדר. ההקשר שם הוא שאלת "זה נהנה וזה לא חסר", כגון אדם העשוי לשכור דירה בתשלום ובמקום זאת מתגורר שלא בתשלום בחצר חברו שאינה מיועדת להשכרה. הגמרא שם מנסה לפשוט את הספק לשני הכיוונים מתוך שני חלקיה של משנתנו:

"תנן: המקיף חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית – אין מחייבין אותו. הא רביעית – מחייבין אותו! שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב! שאני התם, דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא.        
תא שמע, אמר רבי יוסי: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית – מגלגלין עליו את הכל. טעמא דגדר ניקף, הא מקיף – פטור, שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר פטור! שאני התם, דאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא".

מן הגמרא משתמע שגם אם נוקטים שזה נהנה וזה לא חסר פטור (כפסק השולחן ערוך יורה דעה שסג, ו), ועל כן אפשר (לפחות תאורטית) להבין את הפטור מתשלום כאשר עמד מקיף וגדר את הרביעית, עדיין אפשר לחייב את הניקף אם עמד וגדרהּ בעצמו. והקשו התוספות שם (ד"ה טעמא): הרי סוף סוף עדיין זה נהנה וזה לא חסר! תשובתם מבוססת על ההסבר המובא בסוגייתנו:

"שאני עמד ניקף, דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה, ולא דמי לדר בחצר חבירו, דלא גלי אדעתיה אלא בחנם".

ובעקבות דבריהם פסק השולחן ערוך (שם סעיף ח'):

"יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם, אבל אם גילה בדעתו כן – צריך ליתן לו שכר".

ואולם המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא ב, טז) תמה מאוד על דברי התוספות:

"לא הבנתי סברתו כל עיקר – מאחר דעיקר טעמא לפי האמת דפטור הדר בחצר חבירו משום דלא חסריה מידי, וכמו שפי', מאי חלוק בגילה דעתו?... אלא העיקר לעולם 'זה נהנה וזה לא חסר' מקרי עד דמחסר ליה".

מדוע באמת סבורים בעלי התוספות שגילוי דעתו של הניקף מחייב גם ב"זה נהנה וזה לא חסר"?

הגאון ר' שמעון שקאפ הציע בחידושיו לסוגייתנו (סימן ד') שגילוי דעתו של הדייר שהוא מעוניין לשכור חצר מגדירה את החצר כחצר העשויה להשכיר, שהרי יש מי שמוכן לשלם על המגורים בה; ומאחר שזו חצר העשויה להשכיר, שוב אין מדובר ב"זה נהנה וזה לא חסר" כי אם ב"זה נהנה וזה חסר".

במקום אחר (שערי יושר ג, כה) הציע הגר"ש שקאפ הסבר שונה, ולפיו כאשר גילה הנהנה דעתו שהוא מוכן לשלם עבור ההנאה, הריהו חייב לשלם אף אם אין בזה שום חיסרון למהנה. כיצד? הגרש"ש טוען שחיסרון הוא תנאי לחיוב על הנאה שחלפה, אבל כאשר מדובר במצב שהגמרא (חולין קלא ע"א) מכנה "משתרשי ליה" – דהיינו כש'חשבון הבנק' של הנהנה עדיין גדול יותר בזכות המהנה – הריהו חייב לשלם מדין "ממוני גבך", שאינו תלוי בחיסרון של המהנה. כל עוד לא גילה הדייר דעתו שהוא מוכן לשלם, הוא יכול לטעון שלולא הסידור הזה היה ישן ברחוב; אומנם וודאי שהוא נהנה מן החצר, אך כדי לחייב על הנאה דרוש חיסרון של המהנה. בסוגייתנו הניקף יכול לטעון שהיה מסתדר ללא היקף, ואף שהוא נהנה מן ההיקף, כדי לחייב דרוש חיסרון. אבל משעה שגילו הנהנים הללו את דעתם שמבחינתם החצר או ההיקף הם סחורה ממונית שראוי לשלם עליה, נמצא ש'חשבון הבנק' שלהם גדל בזכות הנאתם מהסחורה הזאת, והנאה זו מחייבת תשלום גם אם המהנה אינו חסר דבר.

ואולם ייתכן שסוגייתנו מחזקת דווקא את הכיוון הראשון שהציע הגר"ש שקאפ. מסתבר ביותר שהניקף לא היה מוכן לממן מחצית מהגדר אלא רק את הרוח הרביעית, דהיינו לעשות את הצעד הקטן הנוסף שנדרש להשלמת הקפת השדה. אם נכונוּת זו מגדירה את המצב כ"זה נהנה וזה חסר", כהסברו הראשון של הגרש"ש, הרי שאפשר לומר שדי בחיסרון פורתא כדי לגלגל על הנהנה את מלוא התשלום (כפסק השולחן ערוך שם סעיף ז'). אך אם גילוי הדעת נחוץ רק כדי להראות שהנהנה רואה בהנאתו סחורה שראוי לשלם עליה, קשה להבין כיצד אפשר לחייב אותו בסכום הגדול ממה שהיה מוכן להוציא עליה. ועדיין הדברים צריכים ביאור.

* להרחבה ראה ספרו של הרב יהונתן בלס, עשיית עושר ולא במשפט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 58–59.