בבא בתרא | דף ז | שטר של יתומים
בסוגייתנו נחלקו רב חמא ורבינא בדין שובר היוצא על שטר של יתומים קטנים. לדעת רב חמא אין קורעים את השטר, אך גם אין מגבים ליתומים את החוב הכתוב בו, ואילו רבינא סבור שאף קורעים את השטר.
הראשונים העלו שתי אפשרויות בהבנת דינו של רב חמא:
- זהו דין בשטר שבידי היתומים – שאין קורעים אותו.
- זהו דין בשובר – שאין מקבלים אותו (ואף שאין גובים את החוב, מכל מקום השובר כמי שאינו).
נפקא מינה בין ההבנות הללו – במקרה שבו היתומים תפסו על סמך השטר: אם השובר מתקבל, אלא שדין מיוחד מונע את קריעתו, מסתבר שהיתומים אינם יכולים לתפוס; אך אם השובר אינו מתקבל כלל (או מתקבל ברמה נמוכה), ייתכן שתפיסת היתומים תועיל.
הרשב"א מחזיק בהבנה הראשונה, דהיינו שמקבלים את השובר, אך מכל מקום הוא נותר ביד היתומים. ונימוקו: כלל נקוט בידינו שאין מוציאים מיתומים קטנים, וקריעת השטר כמוה כהוצאה מידם. אומנם בגמרא מובא נימוק אחר – חשש שהשובר מזויף – וכנראה הרשב"א הבין שחשש זה דרוש כדי להגדיר את קריעת השטר כהוצאה מיד היתומים (שכן ייתכן שהשטר שווה כסף).
הרמב"ן אחז בהבנה השנייה – שאין זה דין בקריעת השטר כי אם דין בשובר. הוא מבאר שמדובר בשובר שאינו מקוים, ושני עדים באים לקיימו; ומאחר שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, וקטנים כמי שאינם, אי אפשר לקבל את העדות ולקיים את השובר.
מהסברו של הרמב"ן עולה נפקא מינה נוספת בין שתי ההבנות – כשהשובר כבר מקוים: לפי הרמב"ן, בכגון דא אין סיבה שלא לקרוע את השטר, ואילו לפי הרשב"א אין להוציא מן הקטנים ולקרוע את השטר שבידם אף אם השובר כבר מקוים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)