ב`ב כא - ירידה לאומנות חברו

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא בתרא דף כא - ירידה לאומנות חברו / ברוך וינטרוב

בדף כא ע"ב אנו מוצאים מחלוקת תנאים ואמוראים אם מותר לאדם לירד לאומנות חברו. לשיטת האוסרים ייתכנו שני נימוקים: א. נימוק מוסרי - פתיחת עסק מתחרה סמוך עלולה לפגוע מאוד בהכנסותיו של בעל העסק הראשון; ב. נימוק ממוני - אנו רואים את הראשון כמוחזק בהכנסה הצפויה מעיסוקו במקום.

בהקשר זה מעניין לראות את ההבנות השונות בראשונים למשפט "שאני דגים דיהבי סייארא" - הטיעון שבאמצעותו דחתה הגמרא את הראיה לשיטת רב הונא, שאסור לפתוח עסק מתחרה, מן הדין ש"מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג". רש"י (ד"ה שאני דגים) מפרש כי הדגים כבר ראו את פיתיונו של הראשון, ולכן אנו רואים כאילו כבר הגיעו לידיו - שלא כלקוחות, שאיננו רואים אותם כמונחים בכיסו של בעל העסק הראשון. זוהי טענה במישור הממוני: לקיחת הדגים דומה לגזל, ולקיחת הלקוחות - לאו.

הר"י מיגש, לעומתו, ביאר כי הדגים שולחים לפניהם סיירים, ואם מתגלה מלכודת, להקת הדגים אינה מגיעה למקום. לכן הטלת מצודה נוספת בסמוך למצודתו של הראשון עלולה לקפח את פרנסתו לחלוטין, מה שאין כן בפתיחת חנות סמוכה, שאולי תקטין את מספר הלקוחות בחנותו של הראשון, אך לא תקפח לגמרי את פרנסתו. זהו טיעון במישור המוסרי.

הראשונים נטו לפסוק כדעת חכמים: "כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו". רב הונא בריה דרב יהושע מסביר, שחכמים מודים כי לבן אותו מבוי מותר לפתוח עסק מתחרה, אך אם בן עיר אחרת בא למכור את סחורתו בעיר שכבר יש בה עסק כזה, יכולים בני העיר לעכב עליו. מסתבר שרב הונא בריה דרב יהושע חשב שגם חכמים קיבלו את ההנחה שיש לעתים בעיה בפתיחת עסק מתחרה, אלא שלדעתם אין כאן לא בעיה מוסרית ולא בעיה ממונית, כי אם זכות של אנשי המקום (תחום הקרוב להלכות שכנים): אדם יכול למנוע פתיחת עסק במקום מגוריו אם יש לו נימוק טוב לכך - ו"קא פסקת ליה לחיותי" הוא נימוק ראוי; אך מאחר שמדובר בזכות של אנשי המקום, יכול בעל העסק למנוע זאת רק ממי שאינו בן המקום, אך לא ממי שנחשב אף הוא בן המקום.