בבא בתרא | דף כו | רקתא

"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא, הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה - הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה.
מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו.
ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם? התם ניחא ליה דליזל, הכא לא ניחא ליה דליזל" (כו ע"א).

מפירוש רש"י לסוגיה נראה שלדעת מרימר נזקי רקתא (נעורת הפשתן) אכן מחייבים תשלום, שכן הרוח נחשבת כוחו, כמו בזורה ורוח מסייעתו. חלוק עליו הרי"ף (יג ע"ב מדפיו), שסבור כי אף מרימר מודה לחילוק בין שבת לנזיקין שהביא רש"י בדעת רבינא: בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכיוון שנתקיימה מחשבתו, הריהו חייב, אף על פי שמדובר בגרמא; ואילו בנזיקין גרמא פטור [חילוק זה, מקורו בדברי רב אשי בבבא קמא דף ס ע"א, וראה הדף היומיומי שם]. אם כן, מה, לדעת הרי"ף, למד מרימר מדיני שבת? הרי"ף מבאר כי כל שלמדנו מדיני שבת הוא שעל אף שמעשה באמצעות הרוח נחשב מעשה עקיף, הוא מיוחס לאדם מספיק על מנת לאסרו לכתחילה בדיני נזיקין ולמנעו מכאן ולהבא. וכן פסק הרמב"ם (הלכות שכנים פי"א ה"א-ה"ב) שהלכה כמרימר, ורקתא פטור אבל אסור. נמצא שלשיטת רבינא ודאי אין חיוב תשלום, ולדעת הרי"ף והרמב"ם - גם לא לשיטת מרימר.

הגמרא ממשיכה ושואלת מדין גץ היוצא מתחת הפטיש. וכאן הקשו הראשונים: מדוע הקשתה הגמרא רק מדין גץ? הרי יש להקשות גם מהדין בבבא קמא דף ו ע"א, שמי שהניח אבנו, סכינו או משאו בראש הגג ועפו ברוח מצויה והזיקו, חייב משום תולדת אב הנזיקין אש, שכן הוא הותיר היזק בלא השגחה באופן שרוח מצויה יכולה להביאו להזיק. מדוע אין המקרה של רקתא דומה לאבנו, סכינו ומשאו?!

נעיין בניסוחו הבהיר של הריטב"א בחידושיו לסוגייתנו (ששותפים לו עוד ראשונים):

"הקשה ר"י: ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו שהניחן בראש הגג ונפלו והזיקו ברוח מצויה שחייב, ואף על גב דממטי להו זיקא?
ותירץ דהתם גוף האש והאבן ראויין להזיק מכחם וכובדם וטבעם מחמת עצמן, ואינם מחוסרין אלא קריבה בלבד אל הניזק; אבל הכא גוף הרקתא הזאת אין לה כח להזיק אפילו במקומה, ולא מחמת כח אדם, והרוח מוליכהו וגם נותן בה כח להזיק".

ר"י טוען שסכין, ואפילו אבן, הם חפץ מזיק מצד עצמו, שהרוח רק מקרבת אותו אל הניזוק - מה שאין כן ברקתא, שאינה חפץ מזיק מצד עצמו, והרוח היא שהופכת אותה להיזק; רוח יכולה לחייב בנזקי אש בהולכתם, אך לא ביצירתם.

מדברי הרמב"ן בסוף קונטרס דינא דגרמי (ד"ה ודקא קשיא לן) משתמע הסבר אחר, המבאר גם את חילוקה של הגמרא בעניין גץ ("התם ניחא ליה דליזל, הכא לא ניחא ליה דליזל"):

"דכי הוו נפצי אינהו כיתנא... היו חובטין הפשתן כדי שיפול הדקתא לארץ... הרי שלא הלכה מכחו כלום ולא סייע הוא בהולכת הרוח, אלא אדרבה אם הלכה מכחו היתה נופלת לארץ ולא היה הרוח מזיזה כלל... ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו... שהרי הרוח מוליכתו כפי כחו ואינה מוליכתו למקום אחר הפך מכחו".

נראה שהרמב"ן ור"י חלוקים בדבר תפקיד הרוח בנזקי אש. לפי ר"י, אש ותולדותיה הם מזיקים שיש לשמרם מרוח שעשויה להוליך אותם; על כן ניתן לחייב עליהם תמיד, אלא אם כן לא האדם הוא שיצר את המזיק. הרמב"ן, לעומתו, רואה את הרוח המצויה ככלי בידיו של האדם, שממשיכה את מעשהו ומוליכה אותו אל הנזק; על כן כאשר אדם מכוון את נזקו כנגד כיוון הרוח, שוב לא ניתן לראותה כממשיכה את מעשיו, והריהו פטור. [ניתוח זה של מחלוקת הראשונים מציב לפנינו אתגר: להבחין בינה ובין מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בבבא קמא כב ע"א ביסוד חיוב אש; ואכמ"ל.]

[להרחבה: א. ביד רמה על אתר (סימן ק"ז) יש ניתוח מעניין של השאלות הנ"ל ושל היבטים נוספים בסוגייתנו; ב. מומלץ לחזור ולעיין בנתיבות המשפט (סימן קנ"ה ס"ק יח) שהזכרנו בעיוננו לדף יח, ששם הוא משלב את סוגיית רקתא בביאורו לעיקרון המנחה בפרקנו.]