ב`ב ל - סוגיית שכוני גוואי

  • הרב אביהוד שורץ

בבא בתרא דף ל - סוגיית שכוני גוואי / אודי שוורץ

הגמרא בדף כט ע"ב מספרת על ראובן שהחזיק בבית שלוש שנים, אך כתום שלוש שנים טען שמעון - בעל הבית הקודם - כי אין חזקתו של ראובן מועילה, משום שהוא עצמו דר ב"שכוני גוואי", רוצה לומר: שמעון הותיר לעצמו חדר פנימי בבית, ונמצא שהשתמש בבית יחד עם ראובן, לפיכך אין חזקתו של ראובן חזקה.

רב נחמן פסק שהצדק עם שמעון, ועל ראובן להביא ראיה שחזקתו חזקה גמורה ובלעדית. רבא תמה על פסקו של רב נחמן וטען שסוף סוף ראובן מוחזק בבית, ושמעון הוא המוציא, ולכן על שמעון להביא ראיה שחזקתו של ראובן פגומה.

מחלוקתם של רבא ורב נחמן מובנת כשלעצמה. מסתבר שהיא מבוססת על השאלה העקרונית אם ניתן 'להחזיק' בקרקע. לדעת רבא, עצם הנוכחות בקרקע אינה מוחזקות, אך לאחר שלוש שנים של נוכחות בה, ניתן לראות את המשתמש בה כמוחזק, ועל המערער להביא ראיה. רב נחמן, לעומתו, סבור שמוחזקות בקרקע אינה אפשרית; הקרקע היא ש'מחזיקה' את העומד בה, ולא הוא מחזיק בה. לכן הבעלות על קרקע נקבעת אך ורק באמצעים משפטיים (שטרות, חזקות וכו'), אך לא בהחזקה פיזית. לגישה זו יש משמעות להבנת הבירור של חזקת ג' שנים: לפי העמדה שהציג רב נחמן, הראיה של חזקת ג' שנים אינה מבוססת על עצם המוחזקות בקרקע, כי אם על שתיקתו של המרא קמא וכיוצא בזה.

הגמרא בדף ל מקשה על רבא ורב נחמן גם יחד ממעשה אחר. אדם מכר לחברו את "כל נכסי דבי בר סיסין", דהיינו את כל הנכסים שקנה בשעתו מבר סיסין. הלוקח טען שיש נכס אחד שנכלל אף הוא במכירה, משום שגם הוא קרוי "דבי בר סיסין", אבל המוכר אמר שאמנם הנכס קרוי כך, אך לאמתו של דבר לא נקנה מבר סיסין, ולכן אינו כלול בעִסקה. רב נחמן הצדיק את הלוקח, ורבא - את המוכר, והגמרא סבורה שיש מכאן קושיה על פסיקותיהם במקרה הקודם: לעיל הצדיק רב נחמן את המרא קמא, וכאן הוא מצדיק את הלוקח; ואילו רבא הצדיק שם את הלוקח, וכאן - את המוכר.

השוואה זו נראית קשה: מה עניין עמדותיהם של רבא ורב נחמן בחזקת ג' שנים לעמדותיהם בדבר פרשנות המונח "דבר סיסין" במכירה בשטר?! קושיה זו הטרידה את הר"ן: "ותמהני, היכי דאמו הנהי עובדי אהדדי?!" [הדברים מובאים מתוך פירוש הר"ן על הרי"ף (ל ע"א, ד"ה נכסי דבי סיסין), שיצא במהדורת מכון פרדס, בני ברק תשנ"ג (ושם נדפסו גם חידושיו למסכת)]. והוא מציע תירוץ מקורי, המתקשר למה שכתבנו לעיל בביאור מחלוקת רבא ורב נחמן.

כפי שהסברנו, לדעת רבא ניתן להחזיק בקרקע כעבור שלוש שנים. הר"ן מסביר כי גם רבא מודה שאי אפשר להחזיק בקרקע בפועל (שהרי הקרקע היא המחזיקה את האדם), אלא שלדעתו, הנוכחות בקרקע מאפשרת למחזיק בה לגייס לטובתו ראיות ייחודיות, ובנידון דידן: שרוב קוני בתים אינם מאפשרים לבעל הבית הקודם לדור ב"שכוני גוואי". אמנם כלל נקוט בידנו שאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל בתרחיש המיוחד שלפנינו, כאשר הלוקח מחזיק בבית, הוא רשאי לגייס לטובתו את דרך הבירור של רוב כדי להעמיד את הנכס ברשותו. רב נחמן חולק על חידושו של רבא, ולדעתו ראובן הוא המוציא מחברו, ועליו להביא ראיה קבילה (ולא רוב).

במקרה השני בסוגיה רב נחמן הוא שמתבסס על רוב. לדעתו, מאחר שרוב הקרקעות הקרויות "דבי בר סיסין" נכללו במכירה, מסתבר שגם הקרקע השנויה במחלוקת כלולה בה, והיא של הלוקח! וחילוף הדברים אצל רבא. נמצא שאכן יש סתירה בין דברי רבא ובין דברי רב נחמן בשני המקרים במה שנוגע לשימוש ברוב בתרחישים מסוימים בדיני ממונות.

* תודתי לרב שמואל שמעוני על עזרתו בכתיבת העיון הזה.