בבא בתרא | דף מו | חזקת אומן

"אומן אין לו חזקה וכו'. אמר רבה: לא שנו אלא שמסר לו בעדים, אבל מסר לו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו 'לא היו דברים מעולם', כי אמר ליה נמי 'לקוחה היא בידי' – מהימן".(מה ע"א)

הרשב"ם (ד"ה אלא, אבל) פירש שאם אין עדים שהבעלים מסר את החפץ לאומן לתיקון, אף שיש עדים שהחפץ כעת ביד האומן ("עדי ראה"), נאמן האומן במיגו דטענת "לקוחה היא בידי": "מתוך שיכול לומר 'לא היו דברים מעולם, שלא מסרתו לי, אבל אחר מסרו לי שמכרתו לו והוא מכרה לי', כי אמר ליה נמי 'אתה מסרתו לי ומכרתו לי' נאמן". אבל אם יש עדים על המסירה, אין האומן נאמן – ואין לו מיגו שהיה יכול לומר "החזרתי", שהרי לדעת רבה המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים.

בהמשך הסוגיה מקשה אביי על דינו של רבה, והרשב"ם מפרש שלשיטת אביי – שנפסקה להלכה – החילוק אינו בין מקרה שבו יש עדי מסירה למקרה שבו אין עדי מסירה אלא בין מצב שבו יש עדים שהחפץ אצל האומן, ואז אינו נאמן, ובין מצב שאין עדים על כך, ואז נאמן במיגו ד"החזרתי", שכן לדעת אביי המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. בהעדר מיגו כזה, לא יהיה האומן נאמן, שהרי זה כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, שאין בהם חזקה (שבועות מו ע"ב).

ביאור דבריו הוא שבדרך כלל מוחזקות במיטלטלין גוברת על עדי מרא קמא, דהיינו גם אם יש עדים שהחפץ היה של התובע, איננו מעמידים את החפץ בחזקת הבעלים הידוע האחרון אלא בחזקת מי שמחזיק בו כעת. אלא שיסודה של הלכה זו בכלל "חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו", ובאומן (כמו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר) אנו רואים את הימצאות החפץ בידו כעובדה מקרית, שאין בה כדי להניב את החזקה הזאת. אומנם אי אפשר להוציא מן האומן בלא שום ראיה, אך די בעדי חזקת מרא קמא. מכל מקום, כאשר יש לו מיגו טוב, האומן זוכה בדין.

ואולם מפשטות דברי הרי"ף על סוגייתנו (כה ע"א–ע"ב מדפיו) עולה גישה קיצונית יותר, ולפיה אין אומן נאמן גם כאשר אין עדים שהחפץ עדיין אצלו, ואפילו אין עדים על המסירה, אף שלכאורה אמור להיות לו מיגו דלהד"ם:

"דהאי דינא דאומן לא אמרינן ביה מגו, הילכך בין ראה בין לא ראה, אף על גב דיכול למימר 'לא היו דברים מעולם' היכא דליכא סהדי, אי נמי 'החזרתים לך' בדאיכא סהדי, כי אמר 'זבינתיהו ניהלי' לא מהימן".

הראשונים הרבו לתמוה על שיטה זו של הרי"ף, ועל כולם הגדיל לעשות הרי"ד, שכתב בתוספותיו:

"וסברת רבואתא היא אורה ושמחה וששון ויקר, והיא ההלכה והמשפט הנוהגים בישראל, וסברת רבינו יצחק כחומץ לשינים וכעשן לעינים, והעושה כדבריו בענין זה כעושה כדברי בית שמאי וחייב מיתה".

ועוד נחלקו הראשונים אם יש להבין את שיטת הרי"ף כפשוטה, או שמא יש לנסות לצמצמה (ראה בעל המאור ומלחמת ה'). בסברת שיטה זו נאלץ הרמב"ן לבאר שמדובר בתקנה דרבנן לטובת כל הצדדים:

"ותקנה תקנו באומנין שלא יהיו נאמנין לעולם לומר 'לקוחה היא בידי' משום מגו, שאם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בעלי בתים, שאין אדם עשוי ליתן כליו לאומן בעדים כל שעה ושעה, ועוד שעדיין היה שם מגו שיכול לומר 'החזרתים לך', ולפיכך תקנו שלא יהא נאמן בשום מגו, ותקנתן של אומנין עצמן היא, כדי שיהו בעלי בתים מצויין אצל האומנין, שאם היו יראין להפסיד שלהן לא היו מצויין כל כך אצלם".

לביאור נוסף בשיטת הרי"ף מומלץ לעיין בספר שיעורי הגר"ח סולובייצ'יק על סוגייתנו.