בבא בתרא דף נג - קניין חזקה בקרקע / הרב שמואל שמעוני

במשנה (לעיל מב ע"א) למדנו ש"נעל וגדר ופרץ כל שהוא - הרי זו חזקה", וסוגייתנו (נג ע"א) דנה בגדרי המעשים האלה. והנה, הרשב"ם בסוגייתנו (ד"ה והשתא קעיילי) נוקט ש"נעל" היינו ש"סתם פתח סתימה כל שהוא" או "שקבע מנעול בדלת לנעול בו, דהיינו בנין", אך אין די בנעילת הדלת במפתח ובמנעול שכבר קיימים. התוספות (ד"ה נעל) דחו גישה זו, וזה לשונם: "שנועל בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס - מוכח מילתא שהבית הוא שלו, וקני בנעילה לחוד"; מבואר מדבריהם שמהות קניין חזקה בקרקע היא שהקונה עושה מעשה שמוכיח בעלות בה, והפגנה זו היא שעושה את הקניין.

תימוכין להבנת התוספות יש בשיטתו הייחודית של רבי אליעזר (להלן ק ע"א) שניתן לקנות קרקע על ידי הילוך בה לאורכה ולרוחבה. התוכן היחיד של מעשה ההילוך הוא הפגנת בעלות, ורבי אליעזר סובר שדי בזה לקנות. אמנם הלכה נפסקה כדעת חכמים שם, ש"אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק"; ויש להסתפק אם הם מסכימים שקניין חזקה מבוסס על הפגנת בעלות, אלא שלדעתם הילוך כשלעצמו אינו הפגנה מוכחת דייה (דבר שיתמוך בגישת התוספות), או שמא הם מבינים את קניין חזקה בקרקע בדרך שונה. ההבנה השונה עשויה להתמקד במילים "עד שיחזיק", רוצה לומר: כשם שמיטלטלין נקנים בהגבהה, מכיוון שזו הדרך להחזיק בהם, כך קרקע נקנית בהחזקה בה. אלא שהחזקה בקרקע אינה פשוטה כמו במיטלטלין, שהרי אין אדם יכול אלא לעמוד עליה, והיא שמחזיקה בו; לכן הדרך להחזיק בקרקע היא לעשות מעשה שמשפיע עליה ומשנה אותה באופן הרצוי לקונה, שאז נחשב הדבר שהוא אוחז ומחזיק בה. [תפיסה זו עשויה לסייע בהבנת המכנה המשותף לחזקת ג' שנים ולקניין חזקה, אשר עולה בכמה הקשרים בפרקנו: בשתי התופעות יש ניסיון להתגבר על הקושי שבהחזקת קרקע - אם לעניין מוחזקות ואם לעניין קניין - על ידי שימוש בה. אמנם נושא זה טעון בירור נרחב, שכן ייתכנו גם ניגודים בין האופי של מעשה ההחזקה בחזקת ג' שנים ובין אופיו בחזקת קניין.]

ומה סבר הרשב"ם? האם עלינו לומר שהוא מקבל את ההבנה השנייה בדעת חכמים, ולדעתו אין די בהפגנת בעלות (כגון נעילה) כדי להחזיק בקרקע, אלא דרוש שינוי בה? מסתבר שלא כן הוא, שהרי הרשב"ם סבור שמסירת מפתח היא מעשה קניין טוב (ואף בזאת חלקו עליו התוספות, וראה הדף היומיומי למסכת בבא קמא דף נב), אף שאינה משנה את הקרקע. אמנם ניתן להתמודד עם טענה זו, אך מדברי הרשב"ם עצמו נראה שביסס את החיסרון שבנעילה במפתח על יסוד אחר, אשר מצטרף לגישתם העקרונית של התוספות:

"סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה, דאין זה אלא עושה מצוה לשמור בית חבירו, ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא כדלקמן בשמעתין".

הרשב"ם מבסס את שיטתו על הדין המובא מיד בהמשך סוגייתנו: "אילימא נתן צרור וסכר מיא מינה, נטל צרור ואפיק מיא מינה, האי מבריח ארי מנכסי חברו הוא!". ומה החיסרון במבריח ארי? היד רמ"ה (סימן רי"ט) פירש שסילוק היזק אינו פעולה משמעותית דייה:

"דכל חזקה דתליא בהנאה דאהני בה מחזיק בארעא לא הויא חזקה אלא היכא דמהני בגופא דארעא הנאה דלא הוה שכיחא בה מקמי הדין, דומיא דגדר ופרץ כל שהוא, דאוקימנא כגון דמעיקרא הוו עיילי ביה ברוחא והשתא בדוחקא, אי נמי דמעיקרא בדוחקא והשתא ברוחא, אבל אברוחי מיא מינה, דלא אהני בה מידי דלא הוה מעיקרא, אלא לאוקומה כדמעיקרא הוא דאהני, לא קני, דבעינן דומיא דישוב ערים וליכא".

לשיטתו, המודל הבסיסי לקניין חזקה הוא המודל המובא בקידושין כו ע"א: "'ושבו בעריכם אשר תפשתם' (ירמיהו מ', י) - במה תפשתם? בישיבה", כלומר התפיסה בקרקע נעשית על ידי פעולה שמשנה אותה.

ואולם, הרשב"ם פירש את דין מבריח ארי באופן אחר: "למה זה דומה, למשיב אבידה, דכל ישראל מצווין להציל ממון חביריהם מן ההיזק". לדברי הרשב"ם, גם הברחת ארי אינה מעשה שמוכיח בעלות, כי נראה שעושה כן מפאת המצוה. אמנם היד רמ"ה מעיר שיישום הסברה הזאת בנכסי הגר (כפי שעשה הרשב"ם) אינו פשוט, שהרי אין כאן מצוה, אך כבר הסביר הרמב"ן מדוע הרחבה זו אפשרית: "אפילו בפניו, אי נמי בנכסי הגר, דליכא מצוה, מכל מקום זרוזי הוא דמזרז נפשיה דלא ליקרו ליה מפסיד, ואין דרך הקנאה בכך".

אם כן, מבואר שאף הרשב"ם שותף לתפיסת התוספות, שקניין חזקה מבוסס על הפגנת בעלות, ולא על אחיזה בקרקע כגישת היד רמ"ה; אלא שלשיטתו נעילת דלת אינה הפגנת בעלות מוצלחת, שכן היא נעשית מחמת מצוה או מעין מצוה, ולא ממניעים המאפיינים בעלות. וכאמור, ייתכן שכבר התנאים נחלקו בהבנות אלו.

להרחבה על הבנות אלו בקניין חזקה ראה מאמרו של הרב משה טרגין, "קניין חזקה", עלון שבות 159, הדן במה שעסקנו ועוד במשמעויות רבות אחרות של הדברים; וכן בספר "פרי משה - בעניני קנינים", סימן י"ט.