בבא בתרא | דף נד | נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר

"אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר – כל המחזיק בהן זכה בהן. מאי טעמא? עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן".

פירש רשב"ם:

"וישראל לא קני במתן מעות עד דאתא שטרא לידיה... דאפילו מישראל חבריה לא קני בזוזי עד שיכתוב לו את השטר, וכל שכן מעובד כוכבים, דסתם עובדי כוכבים אנסים הם, ואין בדעתו לקנות בלא שטר".       
(והשווה רמב"ם זכייה ומתנה א, יד; שמשמע מדבריו שהליקוי הוא בדעת הגוי המַקנה, והדבר מחודש, ועיין במשנה למלך שם.)

מכמה ראשונים (כגון הרמב"ם שם) נראה שאם הגוי יכתוב שטר לישראל הקונה, הדבר יועיל והשדה תעבור לרשותו. הרשב"א הביא שיטה זו ויצא נגדה:

"יש מי שאומר שאלו כתב לו הגוי את השטר, אפילו לאחר שקבל את המעות, קנה. וליתא, דכיון דאמרינן דגוי איסתלק ליה, הוה ליה נוכראה, ושדה מופקרת היא. והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו גוי את השטר עד שלא יתן לו דמים".

ונראה שהסוברים שכתיבת שטר תועיל חולקים על הרשב"א ומבינים שהקרקע אינה הפקר באמת, אלא יש רק כעין רשות לזכות בה (כמו בייאוש; ויש שהציעו שגם סתם הפקר אינו סילוק הבעלות של המפקיר אלא רק מתן רשות לזכות, ראה קצות החושן רעג, א; ועיין חידושי הגאון ר' שמעון שקאפ למסכת בבא בתרא סימן כ"ט), ועדיין יש כאן בעלים שיכול לכתוב שטר.

הרשב"א, על כל פנים, נקט כפשטות הסוגיה, שהנכסים הם כמדבר. לפי שיטתו, יש לתת את הדעת על קושיה יסודית שהעלה בעל קובץ שיעורים על אתר (סימן רמ"ב):

"וקשה – מי הפקירה? והלא העכו"ם לא עשה אותה הפקר אלא מכרה, וכיון שהקנין לא חל, לא עשה כלום... וצריך עיון".

שאלה זו מכוונת אותנו לתפיסה חדשה של הליך ההקנאה מאדם לחברו. לפי תפיסה זו, בהליך ההקנאה יש שני רכיבים שאפשר להפריד ביניהם: א. המַקנה מבטל את בעלותו בהליך הדומה להפקר. ב. הוא מפעיל דעת מַקנה שאדם מסוים, הלוא הוא הקונה, יזכה בבעלות. לכן אם מסיבה זו או אחרת אין המרכיב השני פועל, החפץ נשאר הפקר. ניסוח מרחיק לכת יותר יאמר שהמַקנה רק מבטל את בעלותו, ודעת הקונה היא שמכניסה את הנכס לבעלות הקונה. במאמרו "דעת מקנה ודעת קונה" (עלון שבות 160) הציע בוגר הישיבה ר' יעקב יוטקוביץ לאמץ תפיסות כעין אלו כדי לבאר קולא של החתם סופר בדיני מכירת חמץ, שגם אם אין דעת הגוי לקנות באמת את החמץ, אין חוששים לכך:

"מה לי אם דעת הגוי לקנות או לא, אנן לא בעינן להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל... בחמץ עיקר הכוונה שלא יהיה חמצו של ישראל, וכל שיצא מרשותו של ישראל, אפילו רק בדרך הפקר, אינו עובר עליו. והרי ישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת... אם כן מה לי שלא יהיה דעתו של גוי לקנות".(שו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה סימן ש"י)

ואולם תפיסות אלו על אודות הליך ההקנאה אינן פשוטות כלל ועיקר. לפי הניסוח המתון יותר, לא ברור כיצד יכול המַקנה להקנות דבר שכבר אינו שלו, ואילו מן הניסוח הקיצוני יותר עולה שאכן אין הליך של הקנאה בדעת אחרת מַקנה, וכל רכישה היא בעצם זכייה מהפקר, ודבר זה מוקשה מסוגיות רבות. האחרונים שדנו בנושא (ראה למשל בחידושי הגר"ש שקאפ שם) ערמו קושיות אלו ואחרות והציעו כיוונים שונים, אך דומה שעדיין נותר מקום לנמושות להלך בסוגיה זו, ועוד חזון למועד.