בבא בתרא | דף נט | דין חזקה במים הניגרים מגג לחצר
המשנה בדף נח ע"ב דנה במזחילה ומרזב המפנים מים מגגו של אדם אחד לחצרו של אדם אחר, אימתי זוכה בעל הגג לחזקה המונעת מבעל החצר לעקור את המרזב או את המזחילה.
בגמרא בדף נט ע"א מתחדשת עוד הלכה: אם המרזב עומד במקומו שנים רבות ומזרים מים לחצר שמתחתיו, אין לבעל המרזב רשות לעקרו, מפני שבעל החצר משתמש במים הניגרים ממנו, ואין לבעל הגג רשות למנעם ממנו.
זוהי הלכה מחודשת: בדרך כלל חזקה נוגעת לנכסי דלא ניידי, כמרזב ומקומו, ואילו כאן מדובר בחזקת מיטלטלין - חזקה על מים. כלום באמת יש מקום לדבר על "חזקה" של בעל החצר במים? הריטב"א בסוגייתנו שאל שאלה זו:
"לא שזכה בזה בחזקת חצירו, ומפני ששפכו המים בו שלש שנים, כי כיצד קנה זה?! הוה ליה חזקה שאין עמה טענה, שאין זה דבר שיש בו ממש שיוכל לקנותו!"
הריטב"א מטעים שדין חזקה שייך רק בדברים ממשיים, ולא בזכות הנאה ממיטלטלין, שהיא דבר מופשט. אשר על כן טוען הריטב"א שאין מדובר בקניין בחזקה, "אלא שהוא טוען שנתן לו זכות בגגו לקבל המים שיבואו לחצירו ושעבד לו חצרו". זאת אומרת: בעל החצר הסכים מלכתחילה שהמרזב יתנקז לחצרו משום שבעל הגג הבטיח לו שיזכה במים, ועל מנת כן עשה. ובלשון ברורה יותר כתב הרשב"ם: "ודמי למקח וממכר, שאני שעבדתי לך חצירי בשביל מימך".
הרחיב את הדברים בעל נתיבות המשפט (על שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ"ג ס"ק ח). הוא כותב שסוגייתנו עוסקת בקניין של ממש: בעל המרזב קנה מקום בחצר ושילם תמורתו במים, והחובה לשלם לבעל החצר אוסרת על בעל הגג לעקור את המרזב:
"ונראה הטעם, כיון שבעל הגג קנה חצר חבירו שיהיו מימי גגו יורדין לתוכו, ובעל החצר לא הקנה חצירו רק במחיר שיתן לו בעל הגג מי גגו תמיד, ולקמן כתבתי דאם קנה מטלטלין במשיכה והתנה לתת לו אפילו דבר שלא בא לעולם, דנתחייב ליתן לו, דהקנין שעושה זה מחייב את שכנגדו... וכיון דחיוב הוא, מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)