תצווה | בגדי הכהונה

ספר המצוות לרס"ג מחולק לשלשה חלקים. הרס"ג מחלק את המצוות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה. כמו כן מונה הרס"ג ס"ה מצוות שאותם הוא מכנה בשם "פרשיות". בהקדמתו לחלק זה מסביר הרב פערלא שה"פרשיות" הם המצוות שלדעת הרס"ג חיובם מוטל על הציבור ולא על היחיד. ה"פרשיה" הס"ב היא "שמונה בגדים לתפארת". הרב פערלא ביאר שלדעת הרס"ג אין שום מצווה, בין עשה ובין לא תעשה, ללבוש את הבגדים. לבישת בגדי כהונה היא תנאי לעבודה במקדש ולא מצווה לכשעצמה. כהן העובד מחוסר בגדים עבודתו פסולה כזר. נאמר בפסוק "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כ"ח,ג'). בזבחים יז: דרשו (מפסוקים אחרים) "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם". כלומר כהן העובד מחוסר בגדים אינו עובר על לאו מיוחד, אלא שעבודתו נפסלת משום שבלא בגדי הכהונה הוא כזר שפסול לעבודה.

לדעת הרס"ג המצווה היחידה בענין בגדי הכהונה היא החובה הציבורית לעשות את הבגדים. הבגדים עצמם הם ממון הציבור. אדם שהחזיק ברשותו אחד מהבגדים או שרצה לתרום אחד מהם, היה עליו לתרום את הבגד או הממון לקופת הציבור ורק אז הותר הבגד בשימוש (רמב"ם הלכות כלי המקדש ח,ז). לכן מונה הרס"ג רק את המצווה הציבורית הזו - לעשות את הבגדים. הרס"ג כולל במצווה זו את כל שמונת הבגדים - הן את ארבעת בגדי כהן הדיוט והן את הארבעה המיוחדים לכהן גדול. הרב פערלא מבאר שהרס"ג כלל אותם יחדיו משום שלדעתו ארבעת הבגדים המיוחדים לכהן הגדול באו כתוספת לארבעה בגדי ההדיוטות ולא במקומם. (הנקודה האחרונה אינה פשוטה, והתפתח סביבה מחלוקת ידועה בראשונים אותה מצטט הרב פערלא).

הרמב"ם מגדיר את המצווה באופן שונה מהרס"ג. "הציווי שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת" (ספר המצוות עשה ל"ג). ברשימת המצוות המופיעה בפתיחה להלכות כלי המקדש כותב הרמב"ם "ללבוש בגדי כהונה לעבודה". אמנם בגוף ההלכות כתב הרמב"ם ש"מצוות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן" (הלכות כלי המקדש י',ד'), אך עשיית הבגדים לא הוזכרה במנין המצוות כמצווה בפני עצמה. מסתבר שלדעתו אין עשיית הבגדים אלא הכשר מצווה. המצווה עצמה היא העבודה במקדש ע"י כהן הלבוש בבגדים.

הרמב"ן (ספר המצוות שם) מביא שהבה"ג לא הזכיר את לבישת הבגדים במנין המצוות שלו, משום שלדעתו אין לבישת הבגדים אלא הכשר עבודה. לאחר מכן עובר הרמב"ן לתקיפה חזיתית על הרמב"ם: לדברי הרמב"ם שלבישת הבגדים היא מצווה בפני עצמה, היה צריך למנות שלוש מצוות נפרדות.  האחת, שכהן הגדול לובש ח' בגדים, השניה שכהן הדיוט לובש ארבעה בגדים, והשלישית שביום הכיפורים הכהן הגדול עובד בארבעה בגדים בלבד. ואילו הרמב"ם לא מנה אלא מצווה אחת!?

הרב מבריסק, הרב יצחק זאב סולוביצ'יק ז"ל, ביאר שלדעת הרמב"ם ישנה מצוות עשה אחת בלבד והיא ללבוש בגדי כהונה כתנאי מכין לעבודה במקדש. אמנם קיימות שלושה מערכות בגדים שונות אך לכולם מטרה אחידה: התרת הכהן לעבודה במקדש. לשון הרמב"ם בענין מדויקת - "ללבוש בגדי כהונה לעבודה" (פתיחה להלכות כלי המקדש). לכן כולם נכללים תחת מצווה אחת. הרמב"ן, לעומת זאת סבור שלבישת הבגדים היא מצווה בפני עצמה ואשר על כן ראוי למנות ג' מצוות נפרדות של לבישת הבגדים. (חידושי הגרי"ז זבחים י"ח וכן בהרחבה בחידושי ר' אפרים מרדכי ליבמות חלק ט - המחבר שמע את הדברים מפי הגרי"ז עצמו).

יש לציין שעל אף שהרמב"ן נותר עם הקושי שלו בשיטת הרמב"ם, בהמשך הוא מקבל את שיטתו, כיוון שכהן העובד בצורה הנכונה – כלומר, לבוש בבגדים - מקיים מצווה כהלכתה. אך בזה התקשה הרמב"ן: מדוע לא מנה הרמב"ם כמצווה נוספת את הציווי לעבוד בעמידה. בזבחים כג: דרשו מהפסוק "כי בו בחר ה' אלוקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת..." (דברים י"ח, ה') שמצווה על הכהן לעמוד בעת העבודה. אם לבישת הבגדים נמנית כמצווה, מדוע שלא נמנה גם את העמידה בזמן העבודה כמצווה? הרמב"ן מציע שהחילוק בין לבישת הבגדים לעמידה נעוץ בצורה הלשונית בה המצווה נאמרה. לבישת הבגדים נאמרה בלשון ציווי "ועשית בגדי קודש". לעומת זאת, הצורה הלשונית בפסוק ממנו למדו חז"ל שיש לעמוד היא תיאורית: "לעמוד לשרת". בכל זאת מסיים הרמב"ן שנקודה זו עוד צריכה עיון.

הרב מנחם גנק ("ברכת יצחק", הוספה לפרק מ"ה) הביא ראיה מעניינת לכך שאין לבישת הבגדים באה כדי להחיל על הכהן שם "כהן" בלבד. בלבישת הבגדים יש גם קיום של הכנה לעבודה. בשו"ע (או"ח צ"ח,ד) כותב המחבר שצריך שראוי שיהיו לאדם בגדים נאים המיוחדים לתפילה "כגון בגדי כהונה". אילו מצוות בגדי כהונה היתה רק לשם החלת שם "כהן" לא היה מקום להשוות בינם לבגדים הרגילים אותם מייחד אדם לתפילה. אולם אם יש מצווה ללבוש את הבגדים כדי לעבוד במקדש ("לכבוד ולתפארת") יש מקום לערוך השוואה בינם לבגדים המיוחדים שיש ללבוש בעת התפילה.

לסיכום, ראינו מספר אפשרויות בראשונים לאופן בו יש למנות במנין המצוות את בגדי הכהונה. הרס"ג מנה מצווה עשה ציבורית לעשות את הבגדים. הבה"ג מנה מצוות לא תעשה. הרמב"ם מנה מצווה עשה על היחיד ואילו הרמב"ן הציע למנות ג' מצוות נפרדות.