בגדי קדש - לכבוד ולתפארת

  • רבני ותלמידי הישיבה

*

כתב הרמב"ם בסוף הלכות ציצית (פרק ג הלכה יא):

"אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה, כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצווה זו, אלא לעולם, ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצווה זו...".

בהלכה הבאה כתב הרמב"ם:

"לעולם יהא אדם זהיר במצוות ציצית, שהרי הכתוב שקלה, ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ".

שתי ההלכות נראות, לכאורה, סותרות זו את זו: ההלכה הראשונה קובעת את החיזור אחר מצוות ציצית כמידת חסידות, בעוד שההלכה השניה קובעת את חובת הזהירות במצווה כמוטלת על כל אדם[1].

דברי הרמב"ם נאמרים לכאורה על רקע הגמרא במנחות מא ע"א, שדנה בחובת החיזור של אדם אחר מצוות ציצית:

"דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא. אמר ליה: קטינא, קטינא! סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא [כלומר, אם אתה לובש רק סדין וסרבל שפטורין מן הציצית] - ציצית [של תכלת] מה תהא עליה?! אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, היינו דמחייב - דלא קא רמי. אלא אי אמרת חובת טלית הוא, הא לא מיחייבא. אלא מאי, חובת גברא הוא; נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית דבת חיובא, כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא, מי חייביה רחמנא, אלא הכי קאמר ליה: טצדק [רש"י: תבקש תחבולות] למיפטר נפשך מציצית".

לפי שיטת התוספות (שם, ד"ה הכי) עולה, שלמאן דאמר ציצית חובת גברא, אל לו לאדם לסלק מעצמו חיוב ציצית, והמבקש תחבולות לפטור עצמו מציצית נענש על כך; מה שאין כן למאן דאמר ציצית חובת טלית היא.

דברי התוספות תמוהים הם: מה לי אם נשוא החיוב הוא הגברא או שזו הטלית, והרי מכל מקום צריך האדם לחזר אחר המצווה ולהביא עצמו לידי חיוב, וזאת אף כשאין לו בגד המחוייב בציצית[2].

*

באחרונים הועלו עוד כמה שאלות הכרוכות במחלוקת אם ציצית היא חובת גברא או חובת טלית (חפצא):

א. המנחת חינוך (מצווה שפו) הקשה על הגמרא במנחות מג ע"א:

 "רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה [רש"י: היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו] ומברך כל צפרא להתעטף בציצית [רש"י: ועוד עושה דבר זה, כשמתעטף בטליתו בכל בוקר ובוקר היה מברך]. מדרמי, קסבר מצוות עשה שלא הזמן גרמא הוא [ולכן הטיל בבגד אשתו], אמאי מברך כל צפרא וצפרא" [רש"י: כיומא אריכא דמי, דהא אין לילה מפסיקו].

לדעת הריטב"א נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא - דווקא אם היא מצווה שבגוף, אולם אם היא מצווה שאינה בגוף נשים חייבות (אלא אם כן מיעטה אותן התורה - כמו מילה). שמואל - רבו של רב יהודה - הוא הסובר שציצית חובת טלית היא (מנחות מא: "אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית"), ואם אף רב יהודה סבר כך, אם כן ציצית היא מצווה שאינה בגוף, ולכן נשים חייבות בה אף שהזמן גרמא, ומדוע הסיקה הגמרא מחיוב אשה בציצית שזו מצוות עשה שלא הזמן גרמא?!

ב. התוספות (ערכין ב ע"ב ד"ה היודע) הביאו בשם בעל הלכות גדולות, שיש לפסוק כמאן דאמר ציצית חובת גברא, שהרי נוסח הברכה הוא "להתעטף בציצית", ומצוות עיטוף שייכת לכאורה, רק למאן דאמר ציצית חובת גברא הוא. לפי זה, הקשה בעל 'העמק שאלה' (קכו, ז):

"אם כן, היאך מברכין 'להתעטף' למאן דאמר חובת מנא הוא"?!

ג. הגרי"ד סולוביצ'יק שליט"א, הקשה בספרו שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל (עמ' רה ואילך) על שיטת האורחות חיים (הלכות ציצית ג) שהביא דעה, שהלובש כמה מלבושים בעלי ד' כנפות צריך להטיל ציצית בכולן. שיטה זו היא אליבא דמאן דאמר שציצית חובת טלית היא, ולכן יש להטיל ציצית בכל טלית וטלית, ואין האדם הלובש יוצא בהטלה בבגד אחד (כך פירשו חידושי הגהות בטור אורח חיים סימן ח, והבית חדש שם). אם אכן כך, שיטה זו מוקשה היא, שהרי נקטינן להלכה שציצית חובת גברא, וכך פסק הארחות חיים עצמו (הלכות ציצית, שם).

בבואו ליישב קושיה זו טוען הגרי"ד, שהואיל ומקור חיוב הגברא הוא מצב החפצא, יכול הגברא להתחייב פעמים רבות במצוות ציצית, ולכך כיוונו מפרשי הארחות-חיים, באמרם שלדעה שהביא - ציצית חובת טלית היא. דומה שטענה זו דחוקה מעט: הלא עדיין מצב החפצא מהווה רק תנאי לחיוב הגברא, וחיוב הגברא הוא העיקר, ומדוע, אם כן, יתחייב בהטלת ציצית בכל בגד. ועוד: דוחק הוא לומר שמצב החפצא הוא "חובת מנא" (כלשון הבית חדש שם).

*

בטרם נבוא ליישב את הבעיות שהועלו, נתבונן בשני אופנים בהם נתפסת מצוות ציצית על פי המדרש:

הגישה הראשונה מובאת ברמב"ן (בפירושו על התורה, במדבר טו, מ), ומקורה בגמרא במנחות (מג ע"ב): פתיל התכלת הוא אמצעי לזכירת מצוות ה', וזאת מצד דמיון התכלת לים ו"ים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד" וכו'. גישה זו עולה ישירות מן הפשט, ויעיד על כך הרשב"ם שהביאה בפירושו (בד"ה 'פתיל תכלת'). הדברים פשוטים וידועים ולא נאריך בהם.

הגישה השניה נראית מחודשת ולכן נרחיב עליה את הדיבור: הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בשיחותיו (ראה לדוגמה: מתוך התורה הגואלת חלק ב עמוד קפ), נהג לומר שציצית הוא לבושו המיוחד של עם ישראל כעם סגולה. ניתן להתרשם שיסוד הדברים בדרשנות וחסידות, ולא היא; במדרש הגדול (בראשית ט, כג) מצינו:

"'ויקח שם ויפת את השמלה' - ר' אלעזר בר פדת אומר בשכר שעשה כך שכיבד את אביו... זכו בניו שתינתן להם מצוות ציצית שהיא הוד והדר בעולם הזה ולעולם הבא".

במטבע דומה מצינו במזמור תהילים (צ, יח):

"'והדרך על בניהם' - זה יצחק ורבקה... והיתה רבקה באה עם אליעזר וכיון שראתה אותו רבקה, ראתה אותו הדור ביותר, לבוש ומעוטף בציצית... ואין הדרך אלא טלית... שנאמר: 'הוד והדר לבשת'".

הציצית, לפי זה, איננה בגד סוג ב' המוצנע תחת מאני מכבדותא, אלא הוא-הוא הבגד המהודר המכבד ומפאר את לובשו. כך גם עולה מתוך ממצאים ארכיאולוגיים: בחורה (אובליסק) מתקופת שלמנאסר השלישי, נראים כמה משרי אשור לבושים מעילי ביניים היורדים עד המתניים, ומכנפי המעיל יורדים ארבעה פתילים ארוכים. בקצה כ"א מהפתילים קבוצות חוטים מסולסלות המחוברות בקשרים אל הפתילים[3].

על פי האמור, ניתן להתבונן באור חדש על האמור בתנחומא (קרח ב):

"כשאמר משה: 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת' , מה עשה קרח? מיד ציוה ועשה מאתיים וחמישים טליתות תכלת, ונתעטפו בהן אותן חמישים ומאתיים איש ראשי סנהדראות שקמו על משה... ומי הם? נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם".

תפאורת התלבושות נועדה לבסס את הטענה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". כלומר: כל אחד מישראל בלובשו את לבוש המלכות - הציצית - כבן מלך הוא חשוב, ואין עליו אלא עול מלכותו של ה'.

*

ראינו, אם כן, שתי גישות בתפיסת מצוות ציצית. הגישה הראשונה, מעמידה במרכז את האדם המתעטף בציצית, והציצית משמשת לו אמצעי לזכור את כל מצוות ה'. הגישה האחרת, מבליטה את הציצית כבגד מלכות, המקנה ללובשו הוד והדר. לשון אחר על פי הגישה הראשונה - ציצית היא חובת גברא, ועל פי הגישה השניה - חובת מנא.

נמצאנו למדים שלמאן דאמר חובת מנא, לא תתקיים מצוות ציצית בהיות הבגד מונח בקופסא. אמנם, תחילת החיוב במצווה הוא כבר משעה שהבגד מונח במקומו, אך הואיל וכל עניינו של בגד מלכות, הוא לפאר ולהדר את לובשו, בגד שלא ישמש ללבוש אינו בר-חיובא. אמנם, הגמרא (מנחות מב ע"ב) קבעה, שלמאן דאמר 'חובת טלית' - עשייתה של הציצית היא גמר מצוותה, אך ניתן לפרש שהכוונה למעשה המצווה שהוא אמנם יצירת בגד מלכות. קיום המצווה, לעומת זאת, הוא בלבישת הציצית[4], אין משמעות לבגד מלכות המונח בקופסא, ובגד כזה לא יפאר את לובשו.

על-פי הבנות אלו במצוות ציצית, ניתן לפתור את הקשיים שהעלנו המאמר, ובזאת נעסוק, בע"ה, בחלקו השני של המאמר.

 


* המאמר לקוח מתוך גליון 237 של דף קשר - עלון לתלמידי ישיבת הר-עציון.

[1] יש גם לשים לב ללשון הארוכה והעקיפה שבהלכה הראשונה. הסירבול בולט על רקע הלשון הקצרה והישירה שבהלכה השניה.

[2]כפי שאמרו במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצוות שבה - סוטה יד ע"א; ויעוין בזה פסחים קיג, בתוד"ה 'ואין לו בנים'.

 

[3] כללית, לבוש כזה היה מקובל בקרב בני העליה. יעויין על כך באנצקלופדיה מקראית ערך גדל (עמ' 439-440).

[4] יעויין בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק (שם, עמ' ר"ח-ר"ט) שהבין כך את שיטת רש"י, ולאחר שראיתי את דבריו, אין בכל הנכתב כאן אלא תוספת ביאור על דבריו.