בגדרי פרי בתחומים שונים (חלק א')

  • הרב ברוך גיגי

כל פרי הגדל על עץ צריך להיות בגודל מינימלי כדי שיתחייב במעשר, יהיה מותר באכילת שביעית או שיהיה ראוי לברכת "בורא פרי העץ".  במאמר זה ננסה לברר, אם גדרי "פרי" זהים בתחומים השונים, או שמא בכל תחום הדבר תלוי בקריטריון אחר.

א.  מעשר

לענין מעשר שנינו בריש מעשרות:

"וכל שאין תחילתו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל".

וכך פוסק הרמב"ם, אלא שהוא הוסיף להטעים, ע"פ הספרי:

"שנאמר 'מזרע הארץ מפרי העץ' - עד שיהיה פרי, וכן התבואה והקטניות, שנאמר            'את כל תבואת זרעך' – עד שתעשה תבואה, וזו היא עונת המעשרות" (מעשר ב/ג).

עוד כתב הרמב"ם (שם ב/ה):

"איזוהי עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח בכל לפי מה שהוא הפרי, כיצד, התאנים משיעשו רכים וכו', הענבים ... משיראה החרצן שלהם מבחוץ וכו'".

מקורו של הרמב"ם מירושלמי, שדרשו מהפסוק, "'תבואת זרעך' - עד שתהיה ראויה להזריע", ונראה מדבריו שישנם שני קריטריונים:

א.  שיהיה ראוי לאכילה - שיעשה פרי ותעשה תבואה.

ב.  שיהיה ראוי להצמיח.

בפשיטות יש לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא: כשנעשה פרי וראוי לאכילה, הרי הוא ראוי להזריע ולהצמיח.  אך נראה יותר, שהגדר הראשון "ראוי לאכילה" אינו גדר ברור, שהרי יש מרווח מסויים שבו פרי ראוי לאכילת דחק, וא"כ השעה שבה ראוי לאכילה אינה מוגדרת, לכן אנו זקוקים ליסוד השני של ראוי להזריע ולצמוח, שמגדיר לנו בדיוק יתר את שעת החיוב, דהיינו: לא די בתבואה אלא "תבואת זרעך".

סיוע לדבר זה יש להביא מדברי רמב"ם בהלכות כלאיים (ה/י"ג): "מאימתי תבואה או ירק מתקדשים ... משישרישו, ענבים ... משיעשו כפול הלבן, שנאמר: המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, עד שיזריע זה (תבואה או ירק) ויהיה זה תבואה (כרם)".

ומדברים אלה נראה, שהוא מגדיר ענבים שהגיעו לפול הלבן כתבואת הכרם, אע"פ שלעניין מעשר פסק הוא עצמו, שעונת המעשרות בענבים הוא משיראה החרצן שלהם מבחוץ, וזהו שעור מאוחר יותר מפול הלבן, למרות שגם במעשר בעינן עד שתעשה תבואה.  אולם, ע"פ דברינו ניתן להסביר, שבהל' כלאיים התנאי הוא "ת ב ו א ת  ה כ ר ם", וא"כ די בשם תבואה, דהיינו שיעורא דפול הלבן בענבים, אך במעשר בעינן "ת ב ו א ת  ז ר ע ך", דהיינו שלא די בתבואה אלא תבואה שראויה להזריע, וזוהי עונת המעשרות, ובענבים בעינן שיראה החרצן שלהם מבחוץ.

שוב חשבתי שיש לדחות ולומר, דאה"נ, דלפני עונת המעשרות לא נקרא פרי, ואינו ראוי לאכילה כלל, ו"תבואת זרעך" היינו "פרי שראוי לאכילה", אידי ואידי חד שעורא, אלא שבכלאיים נאמר "תבואת הכרם", ובעינן אמנם שהיתה תבואה מחד, אך מאידך בעינן שתהיה "תבואת כרם" ולא ענבים, דהכי משמע קרא, שאינו מתקדש אלא כל זמן שהוא גדל, ולכן, בעינן, אמנם, שתהיה תחילת פרי, אך לא פרי גמור, וזהו שיעורא דפול הלבן.

וא"כ שתי דרכים לפנינו בפירוש דברי הרמב"ם לעניין עונת המעשרות:

א.  קודם לכן לא הוי פרי, ומה שמצאנו בכלאיים שגם קודם עונת המעשרות נקראו תבואה, היינו דווקא שם, משום דבעינן "תבואת הכרם" דווקא ולא תבואה סתם (תבואה שצריכה עדיין לגדול, וכנ"ל).

ב.  שאף קודם עונת המעשרות הוי פרי, וכדחזינן בכלאיים, שנקרא פרי מפול הלבן שהרי נקרא תבואה, ובמעשר לא סגי בתבואה, אלא בעינן "תבואת זרעך" הראוייה להזריע.

אלא שאפשר להביא ראיה לאחד הצדדים האלו ממה שמצאנו לעניין שביעית.  שם יש שתי הלכות:

א.  איסור קציצת אלנות מאכל בשביעת (אף באופן המותר בשנים רגילות - עיין למשל בהל' מלכים ו/ח-ט), הנובע מאיסור הפסד פירות שביעית, וכך מגדיר הרמב"ם איסור זה (שמו"י ה', יז): "מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהם פרי, אבל משיתחיל לעשות בהם פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל, ונאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' - לא להפסיד".

ובהמשך הגדיר הרמב"ם שלב זה גבי ענבים משיגרעו, ואיתא בברכות ובפסחים דהיינו שיעורא דפול הלבן.

ב.  אין אוספים פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר: 'תאכלו את  ת ב ו א ת ה ', אינה נאכלת עד שתעשה  ת ב ו א ה ... ולא יכנוס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו  ל ע ו ת  ה מ ע ש ר ו ת " (שם ט"ו).

ואף כאן יש להבין - אם האכילה מותרת ברגע שנעשה פרי, וקודם לכן אינו פרי, ואעפ"כ אסור לקוצצו שלענין אסור קציצה סגי ב"מתחיל לעשות פרי", או שנאמר שנחשב פרי כבר מן השלב של אסור קציצה, דהיינו: פול הלבן, אלא שלענין אסור אכילה לא סגי בשם פרי ובעינן שיגיע לעונת המעשרות, וכדדייק לה הרמב"ם ע"פ תורת כהנים מן הפסוק "תבואתה".

אך נראה, שכיוון שהרמב"ם בהל' מעשר קבע שעונת המעשרות היא משנעשה פרי וראוי להזריע, ואף שהתלבטנו לעיל אם הם התנאי דראוי להזריע מוסיף הוא על דין פרי או שמא חד שיעורא הוא עם גדר פרי, היינו דווקא התם משום דכתיב "תבואת זרעך", אפשר לטעון שהתבואה היא פרי, וזרעך תנאי נוסף הוא - שיהיה ראוי להזריע.  אבל כאן, שבשביעית כתוב "תבואתה" גרידא (לא כשביעית שכתב בה "תבואת הכרם" ולא כמעשר שכתב בו "תבואת זרעך"), ורמב"ם כתב דהיינו עונת המעשרות, על כורחינו לומר, ש"עונת המעשרות" סתם תבואה היא, וקודם לכן אינה תבואה כלל, ומה שנאסר בקציצת אילנות בשביעית, היינו משום דהוי תחילת פרי, ודין זה דתבואה ופרי חד שיעורא הוא עם "תבואת זרעך", ודו"ק.

שוב ראיתי בספר "מכתבי תורה" (סי' ל"ג), שכתב נמי כדברינו, ודייק לה מדברי הרמב"ם (בהל' מעשר בפרק ב' שם) שהרי, הרמב"ם הגדיר עונת המעשרות כשלב שבו הפרי ראוי להיזרע ולהצמיח, ולעיל מיניה כתב שפירות הראויים לאכילה בקוטנם כגון הקישואים והמלפפונים, חייבים במעשר בקטנן, שמתחילת יציאתם באו לעונת המעשרות, וא"כ מוכח מדברים אלה דס"ל דכל שנקרא פרי וראוי לאכילה, הוא גם ראוי להיזרע ולהצמיח.

וא"כ  לסיכום:

א.  במעשר - אזלינן בתר עונת המעשרות, דהיינו: שראוי להיזרע ולמוח, ובענבים שיראה החרצן מבחוץ.

ב.  בכלאיים - בעינן "תבואת הכרם", דהיינו שיעורא דפול הלבן בענבים, ולפי פירושינו ברמב"ם, אף שאין זה פרי גמור, מ"מ מתקדש דזהו חידוש התורה שדרשה שיהיה קרוי עדיין כרם ולא ענבים.

ג.  בשביעית - לעניין היתר אכילה, אזלינן בתר המעשרות, שהרי זהו שלב הפרי, ונקרא "תבואה".  אך לעניין אסור קציצה, אזלינן בתר שיעורא דפול הלבן וכו', שלעניין זה מרגע שיש תחילת פרי יש אסור הפסד.