בדין נטילת ידיים

  • הרב אליקים קרומביין

 

הגמרא בחולין (קו.) אומרת "נטילת ידיים לחולין משום סרך תרומה", ופרש"י: "שהידיים שניות ופוסלות את התרומה, אבל חולין לא מהני בהו שני.  ומפני סרך תרומה, שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם, הנהיגוה בחולין."  חיוב נטילת ידיים, אם כך, נובע מכך שהידיים הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה.  אך אותה הלכה - מה טעמה?  במסכת שבת אנחנו לומדים שדין זה הוא מדרבנן - אחת מהגזירות שמכונות "י"ח דבר".  הגמרא שם (יד.) מסבירה שסתם ידיים פוסלות את התרומה "מפני שהידיים עסקניות הן".  אך בהבנת טעם זה נחלקו הראשונים.  רש"י שם כותב: "עסקניות הן - ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת, וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידיים מסואבות; ורבותינו מפרשים - חיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא..." וע"ש שהקשה על פירוש רבותינו.  נמצא, לדעת רש"י, שחכמים הצריכו טהרת ידיים מחשש לכלוך, אבל לפי רבותינו, כל התקנה היא מחשש לטומאה.  וכדעת רבותינו סובר הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש א') והרמב"ם בפירוש המשניות סוף זבים.  וכתב ה"פרי מגדים" בפתיחתו, שלרש"י חייב בנטילה מעיקר הדין, אך להרמב"ם לכלוך אינו מחייב נט"י, ויש לחייב רק אם נגע בטומאה, או שיש לחשוש לכך משום שהסיח דעתו.

ברם, בענין זה יש לעמוד על מספר קשיים:

1)  עצם הדין, שידיים מקבלות טומאה בפני עצמן בניתוק מן הגוף, הוא חידוש מוזר ובלתי-מובן.  התמיהה מוגדשת לאור דברי הגמרא שתקנה זו משקפת דווקא חכמה מיוחדת: "אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים, יצתה בת קול ואמרה: 'בני אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני', 'חכם בני ושמח לבי ואשיב חורפי דבר'".  אמנם לרש"י יש לומר שמחשש לכלוך היה צורך לתקן טהרת ידיים, וממילא היו צריכים לתקן שידיים יכולות לקבל טומאה.  אבל לרמב"ם ולרמב"ן החשש בסתם ידיים הוא אך ורק שמא נגעו בטומאה, והלא אין מקום לחשש הזה אלא לאחר שחכמים החליטו לחדש שהידיים יכולות לקבל טומאה בפני עצמן - מה היה יכול להניע את החכמים לחידוש כה מפליג?

2)  יש לעיין, איך אפשר להצריך נטילת ידיים לאכילת חולין טמאים.  לא מיבעיא לרמב"ם שסובר שכל טעם הגזירה הוא מחשש לטומאה, והרי מטרה זו אינה מושגת כאשר האוכל טמא, כי מיד ייטמאו ידיו שנית.  אך גם לרש"י קשה, כי למרות שטעם הגזירה הוא משום לכלוך, מהות הגזירה היא שצריך לאכול בטהרת ידיים, וזה לא ייתכן באוכל חולין טמאים.

3)  הבאנו למעלה בשם ה"פרי מגדים", שלדעת הרמב"ם, נגיעה בלכלוך אינה מחייבת נט"י.  אבל בעניין זה קיימת סתירה בדברי הרמב"ן.  כבר ראינו שבטעם נטילת ידיים הוא מסכים לרמב"ם שהכל הוא מחשש לטומאה, אבל בתשובות המיוחסות לרמב"ן (קצה) מפורש שהנוגע במקום טינופת חייב ליטול בברכה.  אמנם אפשר שיש לפקפק בשייכות תשובה זו לרמב"ן.  על כל פנים, סתירה דומה קיימת בדברי רבינו חננאל, שבמסכת שבת מפרש טעם הגזירה כמו הרמב"ם, ואילו בפסחים (קטו) הוא כותב שלכלוך מחייב נט"י, וכבר עמד על סתירה זו ב"ביאור הלכה" (או"ח קס"ה).

4)  המהרש"ל ב"ים של שלמה" לחולין (פרק ח', מ"א) מביא את תשובת הרמב"ן הנ"ל שמי שליכלך ידיו חייב בנטילה בברכה, וחולק עליו, כי למרות שיש לו לרחוץ ידיו משום סכנה ומשום "בל תשקצו", "אין אני רואה חיוב ברכה, ולא מצינו שתיקנו חכמים ברכה באמצע סעודה כי אם הלך והפליג."  מדבריו אלה משמע, שמי שהתחיל בסעודה אינו מתחייב כלל בנטילת ידיים מעיקר הדין אם לא הסיח דעתו מלאכול.  והדבר אינו מובן כלל הרי טעם התקנה הוא מחשש נגיעה בלכלוך או בטומאה, ועל כן די בנגיעה זו לחייב נטילת ידיים, ואיך אפשר לפטור רק מפני שלא הסיח דעתו?

"ידיים עסקניות הן"

ביישוב העניין נראה לומר, שאכן עיקר החידוש בתקנת נטילת ידיים הוא בכך שהידיים נידונות כישות עצמאית, ומקבלות טומאה בניתוק מן הגוף.  דין מחודש זה מושתת על בחינת אופיין המיוחד של הידיים לעומת שאר חלקי הגוף: "ידיים עסקניות הן".  ביטוי זה אומר לנו, קודם כל, על פי הראשונים הנ"ל, שהידיים עלולות להיות נגועות בלכלוך או בטומאה.  אבל הוא אומר לנו עוד דבר: שהידיים עלולות לכך בגלל היותן "עסקניות", פועלות ונוגעות כאילו על דעת עצמן, כשהן משוחררות בפרטי פעולותיהן מפיקוחו המדוקדק של השכל.  חופש התנועה של הידיים, הגדול בהרבה מזה של כל שאר האיברים, מעניק להן מעמד עצמאי, עד כדי כך שהן יכולות לקבל טומאה בלי כל קשר עם שאר הגוף.

על פי זה, יש לדון באופייה של הנטילה המטהרת את הידיים.  לכאורה מדובר במעשה מטהר, הפועל - כמו טבילה במקוה - לסילוק הטומאה.  אבל די בעיון קל כדי לעמוד על המרכיבים של נטילת ידיים המפריכים כל השוואה לטבילה: התלישה מן הקרקע, הכלי, כוח גברא. לאמיתו של דבר, ראשונים רבים ראו את התקדים לנטילת ידיים בקידוש ידיים ורגליים מן הכיור במקדש, ואף הסיקו מהשוואה זו מסקנות להלכה (ראה כנסת הראשונים למסכת זבחים פרק ב', קנ"ו-קס"ה).  משמעות הקשר בין קידוש ידיים לעבודה, ובין נטילה הבאה לפתור את בעיית טומאת הידיים היא,שהנטילה לא באה לסלק את הטומאה, אלא להעמיד את הידיים במצב שלא יקבלו טומאה.  הרי אמרנו שכל טומאת הידיים נובעת מכך שהידיים עסקניות, וממשמשות באופן בלתי-מבוקר "בכל הבא ליד".  מהו קידוש ידיים ורגליים, אם לא ייעודם למטרה אחת ויחידה - לעבודה במקדש?  כך גם הנטילה מייחדת את הידיים לצורך אכילה, ולמען מטרה אחת ויחידה זו נשמרות הידיים על ידי בעליהן מלכלוך ומטומאה.  במילים אחרות, ידיים לאחר נטילתן אינן מוגדרות יותר כ"עסקניות", וטהרתן היא ממילא, כי מעתה אין להן כל אפשרות קבלת טומאה (ואכן אפשר להטביל את הידיים במקווה במקום ליטול ידיים, אבל נראה שגם טבילה זו איננה הטבילה הרגילה המסלקת טומאה, אלא טבילת קידוש, כמו בגירות ובטבילת כהן גדול ביוה"כ).

לפי זה אין שום קושי בהבנת הצורך בטהרת ידיים באוכל חולין טמאים, כי נטילה אינה מסלקת את טומאת הידיים, אלא עושה אותן "לא-עסקניות", וטומאתן בלתי-אפשרית אפילו כשייגעו באוכל טמא.  (ולכאורה יש להקשות, שלפי זה, הנוטל ידיו ואכל חולין טמאים לא נטמאו ידיו כלל, ויכול לנגוע בתרומה, וזו לא שמענו.  אבל ניתן לומר כי נטילת ידיים לחולין אינה מועילה לתרומה, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות סוף זבים, ולכן רק לגבי חולין נטהרו ידיו ואילו לגבי תרומה הוי כאילו לא נטל.)

עכשיו מובן שאפילו הראשונים המפרשים שמטרת הנטילה היא רק מחשש טומאה ולא משום לכלוך, יכולים להסכים, שלמעשה נגיעה בלכלוך מחייבת נטילת ידיים, כפי שראינו ברמב"ן וברבינו חננאל.  הטעם פשוט - הידיים טהורות רק משום שהנטילה העבירה מהן את התואר "עסקניות".  אבל ראשונים אלה סוברים שמצב זה לא יתמיד אם הידיים לא יישמרו מלכלוך.  לכלוך הידיים עומד בסתירה לתפקודם בסעודה, ואות הוא שהידיים אינן מיועדות דווקא לאכילה, אלא חזרו להיות "ידן בכל ויד כל בהן", והרי הן טמאות ככל סתם ידיים.

כמו כן מובנת דעת מהרש"ל שרק היסח הדעת מסעודה מחייב נטילה מעיקר הדין.  לדעתו, אפילו ייגעו הידיים בלכלוך או בטומאה, הן לא ייטמאו, כיוון שמהרגע שנטל ידיו ולא הסיח דעתו הרי הן מיועדות לאכילה ואינן עסקניות, וממילא אינן מקבלות טומאה.  רק אם הסיח דעתו מלסעוד, יחזרו ידיו להיות טמאות, כי אינן נשמרות יותר לצורך אכילה ומעתה הן "עסקניות".

ומכאן - מסקנה גם בתחום הרוחני הכללי.  טומאה מוצאת לה מקום לחול דווקא בקצוות הרחוקים, המבקשים להינתק מן המגמה המאחדת של החיים, מן הפיקוח "המטריד" של האיברים המרכזיים - השכל החי והלב המרגיש - ולהיות "עסקניים" בכל עיסוק בלי לייחסו חזרה אל אידאלים רמים יותר.  טומאה זו היא בבחינת "טומאת ידיים", ואין צורך להילחם נגדה באופן חזיתי, לכפות עליה טבילה בכוח.  חיזוק קשרים, החייאת עורקי תקשורת והזנה הדדית, אחדות בחיי הפרט והכלל - כל אלה סגולה לטהרה.  והקב"ה יטהר לבנו לתורתו.