פסח | בדיקת חמץ

פתיחה

"שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום", וכהרגלנו בקודש אנו נצא להפסקה קלה מעיסוקנו השוטף במסכת ברכות, ונחל בסדרת שיעורים קצרה בענייני חג הפסח.

ראשית, נקדים מספר נקודות לגבי איסור חמץ בכלל. מדאורייתא, ישנם שלשה איסורים הנוגעים לאיסור חמץ ומצוות עשה אחת: איסור אכילת חמץ (הכולל גם את איסור ההנאה מהחמץ); איסור 'בל יראה' ואיסור 'בל ימצא'; ומצוות עשה להשבית את החמץ לפני חג הפסח. בשיעור זה, נעסוק במצוות העשה של השבתת החמץ בפסח.

השבתת החמץ

כפי שראינו, ישנה חובה להשבית את כל החמץ שברשותנו, עוד לפני בא חג הפסח, על מנת שבהגיע הפסח כבר לא יהיה ברשותנו חמץ כלל וכלל. הגמרא בפסחים (ה.) אומרת כי מדאורייתא, החובה להשבית את החמץ היא עד חצות היום של י"ד בניסן. הגמרא לומדת זאת מכך שזמן הקרבת הפסח הוא החל מחצות יום י"ד בניסן וכתוב: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" ומכאן משמע שחובת ההשבתה היא בזמן הראוי להקרבת הפסח, כלומר, מחצות היום.

כיצד יש להשבית את החמץ? מצינו שתי דרכים (מדאורייתא):

א. להשבית ולהעביר את החמץ מן העולם - פשוטו כמשמעו.

ב. ביטול החמץ בדרך של הפקרה ואי החשבתו לדבר קיים.

למרות שמדאורייתא ניתן לנקוט באחת משתי הדרכים הנ"ל, חכמים חייבו לעשות את שני סוגי הביטולים. לכן, בליל י"ד אנו בודקים את החמץ[1] ומבערים אותו למחרת, ובנוסף ביום אנו מקיימים את ביטול החמץ על ידי אמירת:

"כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דחמיתיה ודלא חמיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לִבָטֵל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".

ביעור וביטול

לאור דברים אלו יש להקשות - מדוע יש צורך גם בהשבתה מעשית וגם בביטול בפה, הרי מדאורייתא מספיק רק אחד מהם! בשאלה זו עסקו כל הראשונים, וכך אומרים התוספות:

"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. פירש הקונטרס שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמרא (ו:) 'הבודק צריך שיבטל' - ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי, אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל? ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו... והטעם שהחמירו כאן טפי משאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם, משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה..." (ב. ד"ה אור).

התוספות מסבירים שאמנם מדאורייתא מספיק בביטול בלבד, אולם חכמים החמירו והצריכו גם לבערו כדי שלא יבוא לאוכלו. מנגד, חכמים לא התירו לעשות בדיקת חמץ בלבד, מחשש שמא לא יצליחו למצוא את כל החמץ ויעברו על איסור "בל יראה ובל ימצא".

לעומת זאת, הר"ן כתב:

"...וי"ל דמדאורייתא בחד מינייהו סגי, כלומר או בבדיקה או בביטול... הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה. שמה שהצריכו חכמים ביטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה כדאיתא בגמרא" (א. בדפי הרי"ף ד"ה בודקין).

כלומר, לדעתו אם אדם בדק ומצא רק חלק מהחמץ שנשאר ברשותו וביער אותו, הוא לא עובר על שום איסור בנוגע לחמץ שנשאר ברשותו ושאותו הוא 'פספס'. מה הסיבה? הרי אחרי הכל היה ברשות חמץ!

ייתכן וההסבר לדבריו הוא, כי התורה לא דרשה מהאדם לעשות דברים שמעבר ליכולתו, ואם הוא בדק כפי יכולתו ולא הצליח למצוא חמץ מסוים, מדאורייתא זה מספיק על מנת שלא יעבור על איסור חמץ[2].

לאור זאת נשאלת השאלה מדוע לדעת הר"ן חכמים תקנו את שני הדברים - ביטול ובדיקה? הרי לפי דבריו, בכל מקרה לא עוברים על שום איסור אם יישאר חמץ לאחר הבדיקה!

יתכן להסביר כי לדעתו חכמים חששו שמא יהיה מי שלא יבדוק כראוי ובמקרה כזה, הוא יעבור על האיסור. כעת שיש חובה לבטל את החמץ בנוסף לבדיקה, גם אם יהיה חמץ שהאדם התרשל במציאתו, עדיין הוא לא יעבור על איסור מדאורייתא כי הוא ביטל את אותו חמץ.

האם ישנה נפקא-מינה בין הסברו של רש"י להסברם של בעלי התוספות? נראה שכן: אם החשש הוא שמא יעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא', אז נראה כי אין עניין לחפש אחרי חמץ ששיעורו קטן משיעור כזית, שכן על חמץ כזה אין עוברים מדאורייתא על איסור. לעומת זאת, אם החשש הוא שמא האדם יבוא מתוך הרגל לאכול מהחמץ שנותר ברשותו, אז כבר יש לכאורה חובה לחפש גם חמץ ששיעורו בכל שהוא, מכיוון שלמרות שאין חיוב כרת על אכילת חמץ בפחות מכזית, עדיין איסור תורה יש כאן, שכן "חצי שיעור אסור מן התורה".

דרך ההשבתה

שאלה נוספת שנידונה בפוסקים היא האם מצוות ההשבתה מתקיימת בעצם העובדה שאין ברשות היהודי חמץ, או שמא יש מצווה לקחת חמץ ולהשביתו בידיים. ה'מנחת חינוך' (מצווה ט') מסתפק בכך, וכותב כי לדעת הסוברים שיש מצווה חיובית של השבתה (כדוגמת התוספות והר"ן), מי שאין ברשותו חמץ צריך להשיג חמץ ולהשביתו על מנת לקיים את המצווה!

כמו כן, כותב ה'מנחת חינוך' כי לדעת הסוברים שיש מצווה חיובית של השבתה, מי שנמצא ברשותו חמץ בפסח לא עובר רק על 'בל יראה' ו'בל ימצא' אלא אף מבטל מצוות עשה של השבתת חמץ.

זמן הבדיקה

זמן בדיקת חמץ הוא בליל י"ד בניסן, כפי שאומרת המשנה:

"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" (ב.).

ראינו לעיל כי איסור החמץ מתחיל רק בחצות יום י"ד - מדוע אם כן תקנו את הבדיקה ללילה? שאלה זו נשאלה כבר על-ידי הגמרא וכך היא אומרת:

"מכדי, בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה, ונבדוק בשית! וכי תימא זריזין מקדימין למצות, נבדוק מצפרא דכתיב (ויקרא יב) 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ותניא: כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר (בראשית כב): 'וישכם אברהם בבקר'. אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה" (פסחים ד.).

כלומר, הגמרא מסבירה כי הטעם לדבר הוא שבלילה האנשים אינם טרודים כמו ביום ונמצאים בביתם, וחכמים לא רצו להטריח את האנשים יתר על המידה, או שחששו שמא ביום האנשים יתרשלו ולא יבדקו. כמו כן אור הנר מאיר טוב יותר בלילה מאשר ביום, ולכן תקנו את הבדיקה ללילה.

ברכת הביעור

לפני הבדיקה מברכים 'ברוך אתה ה'... על ביעור חמץ'. מדוע לא מברכים 'על בדיקת חמץ'? ההסבר לדבר פשוט - כפי שראינו לעיל, הבדיקה הנה חלק ממצוות הביעור שמתחילה בבדיקה ומסתיימת למחרת בעת ביעור החמץ. אנו מברכים לפני הבדיקה, אולם מתכוונים לכל התהליך של הבדיקה עם הביעור. לכן, מי שהתחיל לבדוק ללא ברכה, יכול לברך כל עוד לא סיים את הבדיקה.

מה קורה אם האדם סיים לבדוק ועדיין לא בירך, נחלקו הפוסקים האם יכול לברך למחרת בעת ביעור החמץ, וכך כותב המשנה-ברורה:

"ואם כבר סיים בדיקתו לא יברך עכשיו אלא יברך למחר בשעת שריפה, דהא מברכין 'על בעור חמץ', ואף-על-פי שבטלו אתמול בשעת בדיקה, מכל מקום חייב לשרפו מתקנת חכמים; ועוד דהא אז לא אמר 'כל חמירא דלא חזיתה', והחמץ שראה לא בטל. ויש מאחרונים דסבירא להו דלא נתקנה הברכה כי אם בעת הבדיקה, ולדעתם יברך בשעת השריפה בלא שם ומלכות. ונראה שהרוצה לסמוך ולברך אין מוחין בידו ויש לו על מי לסמוך" (סי' תל"ב, ס"ק ד).

כלומר, יש מי שהבין כי הברכה היא על הביעור, ואת הביעור האדם קיים בלילה כשאמר את נוסח הביטול וממילא אז נסתיימה מצוות השבתת חמץ ואין לו לברך יותר. לעומת זאת, ישנם הסבורים כי למרות שהוא ביטל את החמץ בלילה, עדיין יש עליו חובה לבער את החמץ ביום, ודבר זה מספיק על מנת לחייבו בברכה.

מחבואים

כתב הרמ"א:

"ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה. ומיהו אם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם ימצא" (סי' תל"ב, סעיף ב).

הרמ"א מביא את דברי המהרי"ל, כי נוהגים להניח מספר פתיתי חמץ בבית, על מנת שהברכה לא תהיה לבטלה. בנוסף אומר המשנה-ברורה, כי גם אם לא הניחו הברכה אינה ברכה לבטלה, מכיוון שהמצווה היא לבדוק האם יש חמץ בבית, ואם יש - לבערו. ממילא הברכה מוסבת על הבדיקה ולא על מציאת החמץ.

מה סבר המהרי"ל? ייתכן כי לדעתו עיקר המצווה הינה הביעור, והבדיקה נועדה רק לסייע לביעור (ולכן אומרים "על ביעור חמץ"), ולכן אם לא ימצא לא יוכל לקיים מצוות ביעור וברכתו תהיה לבטלה.

מה עושים במקרה ונמצאו יותר חתיכות חמץ מאלו שהוטמנו? הגמ' אומרת כי הדבר נתון במחלוקת רבי וחכמים:

" הניח תשע ומצא עשר פלוגתא דרבי ורבנן..." (פסחים י.).

לדעת רבי, אם נמצאו יותר - אין צורך לבדוק יותר ובמקרה שנמצאו פחות - יש להמשיך לחפש את החסרה. לדעת חכמים, יש לבדוק שוב את כל הבית בשני המקרים.

ופסק השו"ע:

"אחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשיר להצניעו כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו, או אם יחסר לחמו, כגון שיניח עשר ככרות וימצא תשע; אבל בסתם, שאינו יודע אם חסר ממנו אם לאו - לא" (סי' תל"ד, סעיף א).