בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך

  • הרב שלמה ברין

הצלה בתוך גאולה / הרב שלמה ברין

במשמעות המילה "פסח" נחלקו המפרשים. נביא את הדעות העיקריות.

1. רש"י (שמות פרק יב, יא) מפרש:"הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט." פסח - במשמעות דילוג ופסיחה. וכן פירש רשב"ם שם, וכן בפסוק כז: "אשר פסח (על בתי בני שיראל) - דילג ועבר".

2. לעומת זאת בפסוק כג "ופסח ה' על הפתח וכו'" - מפרש רש"י פרוש אחר: "וחמל. וי"א ודלג." וכן אונקלוס מתרגם "וייחוס ה' על תרעא". ואף הרס"ג: "זבח פסח - זבח חמלה." ואונקלוס להלן, בפסוק כז, לשיטתו: "ותימרון, דיבח חיס הוא קדם ה'." וכן רס"ג בפסוק כג: "ופסח ה' על הפתח: וירחם ה' על מי שבתוכו." אף אבן עזרא (בפסוק כו) מפרש כאונקלוס: "והטעם כמו חמלה, ובעבור שה' חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה פסח." לראיה מביא אבן עזרא את הפסוק המפורסם בשיעיהו (לא, ה): "כצפורים עפות כן יגן ה' צ-באות על ירושלים, גנון והציל פסוח והמליט."

[כאן המקום לציין שאבן עזרא מביא פירוש נוסף למילה פסח בשם גאון. "והגאון אומר שהוא מגזרת פסח (ס' צרויה), כי הפסח ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית המצרי ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו" (ראב"ע לפסוק כז).]

בעצם, נחלקו ר' יאשיה ור' יונתן במכילתא, במחלוקת הרשב"ם ואונקלוס ורש"י. ע"ש על הפסוק (יג) "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם". וכל אחד מהם מביא ראיה לשיטתו.

וכאן הבן שואל עקרונית, יסודית.

בין אם נסביר פסח במובן דילוג ובין אם נסביר פסח במובן של הצלה וחמלה ורחמים - אנו ניצבים בפני קושי עצום.

התורה מעמידה את עבודת הפסח, ובעצם את קרבן הפסח, כמו על הדילוג והחמלה שלא בא המשחית לפגוע בבתי בני ישראל. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתנו הציל ויקד העם וישתחוו." (פרק י"ב, כו-כז). וקשה, הלא כל עיקרה של מכת המות בבכורות היתה לגאול את ישראל ולהוציאם ממצרים. עוד בתחילת דרכו, לפני חזרתו של מרע"ה למצרים צוה ה' אותו לומר "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנוכי הורג את בנך בכורך." (שמות ד', כב-כג)

מה רבותא, איפוא, יש בכך שישראל לא מתו במכת בכורות. הלא כל עצמה ועיקרה היתה להצלה! מה יש "להתפעל", לספר, ולעשות את כל עבודת הפסח על כך, ש"את בתינו הציל". כל מטרתה של מכת בכורות, כצו תשע המכות האחרות, היתה מטרת ישועה והוצאה מעבדות לחרות - מכת בכורות היתה רק אמצעי לגאולה והצלה - ה"מכה בפטיש" שנועד לשכנע את פרעה לגרש את ישראל מארצו! אולם מן השם "פסח" ומנמוקי התורה הנזכרים, מתקבל רושם אחר לגמרי. הרושם הוא שישראל היו צריכים ללקות בבכוריהם, אך ברגע האחרון, בזכות הקרבן, הדם, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך", היתה הצלה ממוות לחיים, מפורענות לישועה. ובעצם, על זאת וכזאת כל "החגיגה".

נס בתום נס. הצלה בתוך גאולה. תוך כדי "יציאת מצרים" היתה הצלה - הגאולה הגדולה של יציאת מצרים לא היתה כרוכה בפורענות קשה.

אמנם, במכילתא על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" ( שמות י"ד, יח) מצאנו כתוב:

"ד"א וחמשים עלו אחד מחמשה, וי"א אחד מחמשים, וי"א אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר...העבודה לא אחד מחמש מאות עלו אלא שמתו הרבה מישראל במצרים...בשלשת ימי אפלה."

לפי המכילתא אכן היתה פורענות קשה, שמבחינה מסויימת מעמידה בצל שחור את הישועה. עד כדי כך, שיש לתמוה - אם כן למה זה אנוכי? והמקרא שתק ולא העיר על זה בפירוש. אבן עזרא דוחה את המכילתא בשתי ידיו (י"ד, יח):

"ואיננו קבלה כלל...ואחר שלא נשאר כי אם חלק קטן מעם רב, הנה לא היתה גאולה לישראל כי אם רעה גדולה, וזה הפך הכתוב. והכלל - דרש הוא ואין לסמוך עליו."

מדוע אירעה פורענות כה קשה לפי המכילתא? ואף אם נקבל כפשוטו של מקרא וכפשוטו של מובן הדבר את טענת האבע"ז, ונדחה דברי המכילתא, הלא נודה שלפי פשוטו היה מקום לפורענות שעלולה היתה להתרגש על בני ישראל במצרים ח"ו, ועל מניעת הפורענות וההצלה ממיתה, אנו עושים את עבודת הפסח?

פתח עיון ותשובה לשאלה זו, ומפתח לכל הענין, ניתן למצוא בדברי הנביא יחזקאל (פרק כ' פסוקים ו-ט):

"ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו אני ה' א-להיכם. וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו. ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים."

החטא הכבד הוא זה שגרם. ואולי בשעה שהקב"ה גואל את ישראל, מידת הדין מתוחה אף היא.

אמור מעתה: שני מועדים המה. חג המצות וחג הפסח.

חג המצות על שום יציאת מצרים - "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי". שחרור ישראל מעול שעבוד מצרים תוך שדוד מערכות ההסטוריה.

חג הפסח - איננו על שום יציאת מצרים. ענינו ועבודתו הוא משום ההצלה והפדות, ה"חמלה", "פסוח והמליט". "בנפגו את מצרים -ואת בתינו הציל". אותה גאולה נכספת התרחשה ללא פורענות קשה, ללא מות ויסורים שעלולים היו לקרות ח"ו. חמל ודילג הקב"ה על העונש והפורענות, וגאל אותנו ללא פגע. זהו ענינו של הפסח.גאולה ללא חבלי הייסורים הקשים.

אנו מקווים ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - "לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם...הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה...ונאמר לפניו שירה חדשה הללוי-ה." (משנה פסחים י:ה)