בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך

  • הרב יאיר קאהן

 

בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך*

"'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' - יכול מראש חודש, תלמוד לומר: 'ביום ההוא'. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: 'בעבור זה', בעבור זה - לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".       (מתוך ההגדה)

מימרא זו תולה את מצוות יציאת מצרים במצוות האכילה של ליל הסדר - (פסח) מצה ומרור. יש לחקור אם תלייה זו מגלה על קשר מהותי בניהם, ואם כן מהי משמעות קשר זה?

בפרק ערבי פסחים שנינו:

"הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין... מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל...".  (פסחים קטז ע"א)

בטעם הבאת הקערה לפני תחילת ההגדה נחלקו הראשונים. רבנו דוד מסביר:

"שהרי כשמוזג כוס שני מביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת וגופו של פסח בשעתו, כדי שיספר ביציאת מצרים משעה שמצה ומרור מונחים לפניו".

                                  (פסחים קיד ע"א ד"ה הביאו)

כלומר, יש צורך שהמצה והמרור יהיו מונחים לפניו ממש, כתנאי לסיפור יציאת מצרים - מכח הדין שהבאנו לעיל.

התוספות, לעומתו, מסבירים את המשנה בצורה אחרת:

 "ומיד כשעוקרין - מחזירין לפניו, והמצה והמרור עליו, שהרי צריך לומר בהגדה: מצה זו, מרור זה...".  (פסחים קיד ע"א תוד"ה הביאו[1])

לכאורה, התוספות חולקים על רבינו דוד, ואינם דורשים מצה ומרור לפניו בזמן סיפור ההגדה, אלא רק בשעת אמירת 'מצה זו, מרור זה'. בעל מנחת חינוך (מצווה כא) חולק במפורש ואומר:

"דקרינן: 'בזמן שיש מצה ומרור מונחים', היינו: בזמן שמצווים על מצה ומרור, דזה פשוט דמצה ומרור אינו מעכב הסיפור, ולא מצינו זה דמצווה זו יהיה תלוי במצה ומרור, אך דהתורה קבעה זמן ליל ט"ו דמצווים על מצה".

בניגוד לדברי רבנו דוד, מסביר המנחת חינוך כי אין קשר מהותי בין המצוות, פרט לחפיפה בזמן קיומן.

בדף לו ע"א[2] מובאת המימרא המפורסמת של שמואל:

"לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים הרבה".

רש"י שם מפרש:

"שעונין עליו דברים - שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו הגדה".

רבנו חננאל, לעומתו (בדף קטו ע"ב), מצמצם את היקף הדברים ואומר:

"פירוש: אומר עליו הגדה - מצה זו שאנו אוכלין"[3].

ונראה ששני פירושים אלו תלויים במחלוקת שראינו לעיל בין רבנו דוד לבין התוספות, האם יש לומר את ההגדה כאשר המצה מונחת לפנינו, או שהחובה היא בזמן אמירת 'מצה זו' בלבד.

ראינו כי שתי השיטות מייצגות שתי תפיסות עקרוניות:

  1. סיפור יציאת מצרים הוא מצווה נפרדת, שאינה קשורה באופן ישיר לאכילת פסח, מצה ומרור.
  2. יש קשר מהותי בין מצוות סיפור יציאת מצרים לבין מצוות פסח, מצה ומרור. ולכן יש חיוב לספר סיפור יציאת מצרים על פסח מצה ומרור ממש. 

*

בדף קטז ע"ב מובא דינו של רבא:

"מצה צריך להגביה, ומרור צריך להגביה. בשר - אין צריך להגביה, ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ".

הרשב"ם מפרש:

"צריך להגביה - כשאומר: 'מצה זו..., מרור זה...' כדי להראותן למסובים, ותתחבב מצווה בעיניהן".

בדרך זו מסבירים את הגמרא גם שאר הראשונים. ברם, קיימת גם שיטה נוספת בראשונים שבמבט ראשון נראית תמוהה. שיטה זו סוברת שמדובר בהגבהת הקערה לפני שאלת הבן[4]. דברים אלו טעונים הסבר, שהרי עקירת השולחן לפני שאלת הבן היא כדי שישאלו התינוקות, כדמוכח בדף קטו ע"ב, ואם כן, מדוע אין להגביה גם את הבשר? הרשב"ם מביא שיטה זו, ודוחה אותה מכל וכל:

"שמצווה היא לעקור את השולחן כדלקמן, כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות... ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה, ולאו מילתא היא, דהא דאמר לקמן בשר אין צריך להגביה, הני מילי בשעה שאומר הגדה - פסח שהיו אבותינו וכו', וכיון דלא מצי למימר 'פסח זה' אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו - נראה כמקדיש... אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל, היאך נראה כמקדיש קדשים? לפיכך, אין צריך להוציא ממנו התבשיל וגם הגבהתה חינם, ואין כאן היכר לתינוק, אבל עוקרין הקערה לגמרי...".   (שם, ד"ה ואין עוקר את השולחן)

בכדי להבין את השיטה הדורשת להגביה את הקערה, אך להוציא ממנה את הבשר, נצטרך להסביר כי הגבהת המצה איננה מדין חביבות המצווה - כמו שפירש הרשב"ם, אלא היא מדין קיום מצוות סיפור יציאת מצרים על פסח מצה ומרור מדין "בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך". גם שבלי הלקט גורס כשיטה זו, וכך הוא כותב:

"'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח מצה ומרורים...'. פירוש: עתה חוזר על תשובת 'מה נשתנה'... ועל אלו שלשה דברים מצוות ההגדה מיוסדת. לומר 'בעבור זה' בזמן שמונחים לפניך... דאמר רבה: מצה צריך להגביה, מרור צריך להגביה על שם והגדת לבנך וגו' בעבור זה, בשר - אינו צריך להגביה, שלא יאמרו בשר זה לפסח הוא, ונראה כאוכל קדשים בחוץ". (סימן ריח)

כלומר, הגבהת מצה ומרור היא קיום דין 'בעבור זה' - בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך. בעל שבלי הלקט סובר שעיקר סיפור יציאת מצרים הוא אמירת 'מצה זו'. בדרך זו כתב גם רבינו ירוחם:

"אבל בשר בזמן הזה, כשיאמר 'פסח' לא יגביה...ויש נוהגים בשביל זה להסירו, כלומר: להסיר הבשר מן הסל מכל וכל כשאומר ההגדה".   (נתיב החמישי חלק ד)

ונראה, שהמנהג המובא ברבינו ירוחם מבוסס על כך שיש חיוב לספר ביציאת מצרים על פסח מצה ומרור מתוקף ההלכה "בעבור זה - בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך", ואם יספר סיפור יציאת מצרים על הבשר שבקערה, הדבר נראה כאוכל קדשים בחוץ. על פי גישה זו, גם הגבהת הקערה בזמן שאלות הבן היא מעיקר הדין ולא רק כדי לעורר את התינוקות, וממילא גם אז יש להסיר את הבשר מן הקערה.

שיטות אלו שהבאנו כעת מתבססות על ההנחה שקיים קשר מהותי בין סיפור יציאת מצרים למצוות פסח, מצה ומרור, ולפיכך יש לספר ביציאת מצרים כאשר אלו מונחים לפנינו.

סוגיה נוספת המוכיחה הנחה זו אנו מוצאים בגמרא בפסחים קטז ע"ב:

"אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה... והאמר מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף: מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף? אמרו: רב יוסף. מאן דאמר אגדתא בי רב ששת? אמרו: רב ששת. [ומכיון שרב יוסף ורב ששת מאורי עיניים היו, ופטורים ממצוות סיפור יציאת מצרים, איך הוציאו את המסובים ידי חובתם?] קסברי רבנן, מצה בזמן הזה דרבנן".

מפשטות הסוגיא משמע שלמאן דאמר 'מצה בזמן הזה דרבנן' - גם מצוות סיפור יציאת מצרים היא מדרבנן, ואם כן, מצוות פסח, מצה ומרור הם תנאי מעכב בסיפור יציאת מצרים.

*

לאחר שבררנו, שקיים קשר מהותי בין מצוות ההגדה לבין מצוות האכילה של פסח, מצה ומרור, יש לנסות להגדיר את משמעות קשר זה. בכדי לברר עניין זה, יש לעיין בדינו של רבן גמליאל - 

"כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור".

הראשונים נחלקו בהבנת דין זה. לפי הרמב"ם[5] הסבר מצוות הלילה, הוא חלק אינטגרלי של מצוות סיפור יציאת מצרים; אין די בסיפור אודות מאורעות היסטוריים ודתיים הקשורים ליציאת מצרים; חייב אדם לשלב בסיפור זה את מצוות הלילה והסברן. ממילא, ברור מדוע מצוות סיפור יציאת מצרים יכולה להתקיים רק בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו.

הרמב"ן[6], לעומתו, סובר שדינו של רבן גמליאל אינו פרט במצוות סיפור יציאת מצרים, אלא במצוות פסח, מצה ומרור. לשיטתו, זהו אחד מפרטי הדין של אכילת פסח, מצה ומרור - שלכתחילה חובה על האדם לומר דברים אלו, אבל בדיעבד - 'לא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח, מצה ומרור'. אם נעמיק בדבריו נבין כי מצוות פסח, מצה ומרור אינה רק אכילה יבשה של 'כזית בכדי אכילת פרס', אלא זו אכילה תוך כדי הבנת הסיבה מדוע אנו אוכלים אותם. לפי תפיסה זו אפשר להבין את שיטת הרא"ש[7], הפוסק, בניגוד לרמב"ם, שהסיבה [מלשון 'להסב'] מעכבת את קיום מצוות אכילת מצה. וכן את הדין של רבא בדף קטו ע"ב:

"בלע מצה - יצא. בלע מרור - לא יצא".

הרי שמצוות אכילת מרור כוללת גם את טעימת המרירות שבו, ומצוות אכילת המצה כוללת גם את חוויית ההסיבה - הרגשת היציאה מעבדות לחירות. לפי זה מובן, שכדי לקיים מצות פסח מצה ומרור באופן מושלם, יש צורך להבין מה הם מסמלים. ממילא אומר הרמב"ן: כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח - לא יצא לכתחילה ידי חובת פסח, מצה ומרור.

תפיסה זו שמצוות פסח מצה ומרור מחייבת לא רק אכילה, אלא גם הבנה, מובילה אותנו לשיטה נוספת ביחס למהות הקשר בין מצוות סיפור יציאת מצרים לבין מצוות פסח, מצה ומרור. שיטה זו סוברת שעיקר המצווה הוא אכילת פסח מצה ומרור, כאשר סיפור יציאת מצרים בא רק להוסיף הסבר והבנה במעשים אלו. זוהי כנראה דעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם. וכך הוא כותב בבואו לדבר על מנין ברכת התורה כמצווה נפרדת:

"מכל זה נתבאר שהברכה הזו מן התורה, ואין ראוי למנותה מצווה אחת עם הקריאה, כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו. וסיפור יציאת מצרים עם אכילת פסח".     (מצוות עשה טו)

הרמב"ן טוען שהיחס בין סיפור יציאת מצרים לפסח, מצה ומרור, דומה ליחס בין ברכת התורה לתלמודה, ובין מקרא ביכורים להבאת ביכורים. אם כן, לכאורה עיקר המצווה הוא האכילה של הפסח, המצה והמרור, וסיפור יציאת מצרים - הינו טפל לאכילה ובא רק בתור הסבר לה. על פי הסברו, ברור שהאדם אינו חייב במצוות הגדה אלא אם כן מצה ומרור מונחים לפניו.

ראינו, אם כן, שתי תפיסות מנוגדות ביחס שבין סיפור יציאת מצרים לפסח, מצה ומרור:

  1. חלק (ואולי עיקר) מתוכן הסיפור הוא להסביר את מצוות הלילה וסיבתן. בעצם האדם חייב לספר את הסיפור באמצעות הסמלים של פסח מצה ומרור. העיקר הוא הסיפור, כאשר פסח מצה ומרור הם פרטי הסיפור.
  2. העיקר הוא מצוות פסח מצה ומרור, מצוות סיפור יציאת מצרים טפלה למצוות אלו. כדי להגיע לקיום מלא של מצוות האכילה חייב אדם להבין את משמעותן.

ייתכן ששתי תפיסות אלו - זו ששמה את הסיפור במרכז ליל הסדר, וזו המדגישה את המעשים, תלויות בשני היבטים שונים באופי ליל הסדר. עיקר ליל הסדר הוא העברת המסרים החינוכיים והדתיים הכרוכים ביציאת מצרים. חייב כל דור ודור להמשיך את המסורת של הפנמת אותם יסודי אמונה שאומתו לעיני כל באותו מעמד של יציאת מצרים. ואלו דברי הרמב"ן המפורסמים:

"אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה, ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם... לדור אחרון".    (שמות יג, טז)

אם הסיפור הוא במרכז, נראה שהעיקר הוא העברת מידע זה לאחרים, ללמדם ולחנכם יסודות אמונה, ולפי גירסת הרמב"ם:

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים".  (הלכות פסח פרק ז הלכה ו)

להראות - לאחרים. חייב אדם להעביר מסר זה מדור לדור לא רק על ידי סיפור הדברים, אלא גם על ידי הצגתם.

לעומת זאת, ישנה תפיסה המבליטה את המעשים ולא רק את הסיפור. ונראה שלפיה אין הדגש על העברת מידע לאחרים.

"אפילו כולנו חכמים...מצווה עלינו לספר".

גם כאשר אין הוספת מידע. הדגש לפי תפיסה זו הוא על החוויה האישית הפנימית. לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בכל דור ודור חייב אדם לחוות מחדש את יציאת מצרים. "ואותנו הוציא משם" - חייב אדם להפנים אישית אותם מאורעות שעליהם מבוססים יסודי האמונה. בפירושו לפסוק "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט), כותב הרמב"ן:

"זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה, כי האמינו בה מאבותם... והנכון בעיני...בעבור ישמע העם דברי ויהיו הם עצמם נביאים בדברי. לא שיאמינו מפי אחרים... ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום כנגד דבריך יכחישוהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה".

מעמד הר סיני לא היה בכדי שידעו ידיעה שלא ידעו מקודם, אלא כדי להעניק לאותה ידיעה מימד של חוויה אישית שאינה ניתנת לערעור.

"לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואותו של משה - אין שומעין לו... לפי שנבואת משה... בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא. הא למה הדבר דומה? לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו, שאינו כמו שראה שאינו שומע להן, אלא יודע בודאי שהן עדי שקר".                                                      

                     (רמב"ם, פ"ח מהלכות יסודי התורה ה"ג)

וכך ניתן לדייק גם מתשובת התורה בפרשת ואתחנן לשאלת הבן (החכם):

"ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ויציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם... כאשר ציוונו".    (דברים ו, כא-כה)

וזהו עומק הפשט בדברי הרמב"ן הנ"ל ביחס ליציאת מצרים (שמות יג, טז)

"אם כן האותות והמופתים עדים נאמנים באמונה...יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו...לדור אחרון".

ייתכן שאין שתי תפיסות אלו חולקות זו על זו אלא משלימות. הרי שני היבטים אלו באופי ליל הסדר, המחייב גם העברת מידע, וגם הפנמה, אינם סותרים[8]. מיזוג שני היבטים אלו, שחייב אדם בכל דור ודור לראות ולהראות כאילו הוא יצא ממצרים, יוצר קשר דו-כיווני בין סיפור יציאת מצרים לפסח מצה ומרור:

  1. הגדרת תוכן הסיפור.
  2. סיפור המעניק תוכן ומשמעות למעשים.

"בעבור זה - בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך".

 


* מאמר זה פורסם בגליון 436 של דף קשר - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] ועיין עוד קטז ע"א תוד"ה ואמרתם.

[2] הפנייה סתמית במאמר מכוונת למסכת פסחים.

[3] ועיין עוד בהמשך דברי התוספות דף קיד ע"א ד"ה הביאו.

[4] עיין בסידורו של ר' יוסף ט"ע, בספר המכתב ובמרדכי.

[5] הלכות פסח פרק ז הלכה ה.

[6] במלחמות ה' ריש מסכת ברכות.

[7] פסחים סימן כ.

[8] עיין תשובת הרא"ש כלל כד סימן ב.