ביאור הגר"א לשולחן ערוך

  • הרב אליקים קרומביין
מורשת הגר"א - 22
ביאור הגר"א לשולחן ערוך
א. "פריעת בעל חוב מצוה"..
לפני שניגש לנושא של שיעור זה, נשלים נקודה שהתחדשה לנו, בעזרת הקוראים, בהקשר לשיעור מספר 8.
בזמנו ציטטתי מהקדמת ר' ישראל משקלוב ל"פאת השולחן" את העניין הבא:
והיה יודע שמות של כל ב"א שבעולם וענייניהם היאך מרומזי' בתורה שבכתב כמו שכתב רבינו בביאורו לספרא דצניעותא... ושמעתי מזקן א' מורה הוראה בעיר מילעסלווי ששימש את רבינו הקדוש בימי קדם וראה שבא גאון א' ממרחקים לקבל דברי אלקים חיים מרבינו, ושאל לרבינו ודאי יודע אדוני יודע שמות כל ב"א איה הם בתורה שבכתב כמ"ש על רמב"ן במעשה דאבנר...
הערתי אז שאינני יודע למה מכוונים הדברים האחרונים בעניין הרמב"ן ואבנר, וביקשתי את עזרת הקוראים באיתור המקור. והנה לפניכם הדברים ששלח לי הקורא אהרן קרביץ:
ודאי הכונה שם לאגדה הידועה הבאה בספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף החמישי - ד' אלפים תתקנ"ד, וזה לשונו:
"וקבלתי שהיה לרמב"ן תלמיד אחד, ר' אבנר היה שמו, ונעשה מומר ומזלו גרם שעלה במעלה ויהי נורא בכל הארץ. אחרי הימים ביום כפור שלח והביא לפניו את הרמב"ן רבו ובפניו הרג בעצמו חזיר אחד וינתחהו ויבשלהו ויאכלהו ואחר אכלו שאל אל הרב על כמה כריתות עבר והשיב הרב שהיו ארבע והוא אמר שהיו חמש, והיה רוצה לחלוק עם רבו והרב נתן עיניו בו דרך כעס ויאלם האיש, כי עדיין נשאר עליו מעט יראה מאת רבו. ולבסוף שאל הרב מי הביאו אל ההמרה והשיב כי בפעם אחת שמע שדרש בפרשת האזינו שבפרשה ההיא כלולים כל המצות וכל הדברים שבעולם ולהיות אצלו זה מן הנמנע נהפך לאיש אחר, ויען הרב ואמר עדיין אני אומר זה ושאל מה שתרצה, ויתמה האיש מאד ויאמר לו אם כן הוא הראני נא אם תמצא שמי כתוב שם, ויאמר הרמב"ן כן דברת מידי תבקשנו, ותכף הלך לו בקרן זוית ויתפלל, ויבא בפיו פסוק אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם כי אות שלישי של כל תיבה יש שם האיש שהיה ר' אבנר, וכששמע הדבר הזה נפלו פניו וישאל לרבו אם יש תרופה למכתו, ויאמר הרב אתה שמעת דברי הפסוק, וילך הרב לדרכו, ותכף לקח האיש ספינה בלי מלח ומשוט ויכנס בה וילך באשר הוליכו הרוח ולא נודע ממנו מאומה (ועיין עמק המלך שער ראשון פ"ד)".
ובכן, שוב תודה לאהרן קרביץ.[1]  
 
ב. הוצאת ביאור הגר"א
בשיעורים האחרונים דנּוּ בשתי דוגמאות להתמודדותו של הגר"א עם פערים בין עמדותיו ההלכתיות לבין מה שהתקבל למעשה בדורות שלפניו. הגר"א לא התחשב כמעט ב"מוסכמות" ושאף להשתית את ההלכה למעשה על המקורות. כעת ברצוני להרחיב את זווית הסתכלותנו. אם רצוננו להבין את גישתו ופעולתו ההלכתית של הגר"א, עלינו לעיין בביאורו לשולחן ערוך, המבטא אולי את מאמצו הספרותי העיקרי בתחום הנגלה.
הביאור התחיל לראות אור בשנת תקס"ג (1803), כאשר הודפס בעיר שקלוב שולחן ערוך אורח חיים עם ביאור הגר"א. המביא לבית הדפוס היה ר' ישראל משקלוב, שהיה תלמיד מקורב בשנה האחרונה לחייו של הגאון. אין ספק שבחירתו של ר' ישראל למטרה זו הייתה על דעת חבורת התלמידים ובני הגר"א. אחרת, פשוט לא ייתכן שהיו מפקידים בידיו את הכרכים היקרים הכתובים בכתב-יד קודשו של הגר"א.
העובדה שר' ישראל משקלוב זכה לגיבוי ולייעוץ של גדולים אחרים מחוגו של הגר"א, רמוזה בדברי ר' חיים מוולוז'ין, בהקדמה שלו לביאור. ר' חיים עומד על כך שהקיצור המופלג שבו נוקט הגר"א, עלול להקשות על הלומד:
ואף כי באמת אם היו מבוארים יותר באריכות, היו נהנין אותו יותר, אמנם לא רצינו לשנות מלשון רבינו הקדוש הנמצא בכתב ידו הקדושה ממש, אשר לפי שיטתו[2] בש"ס הרחבה מני ים, והיה מסתפק בקיצורו. וגם עתה אחרי העיון כל מעיין ימצא בו מבוקשו, כאשר ישית לבו לדעת דברי רבינו הגדול כראוי לתלמיד למיקם אדעתיה דרב רבנן וחכם החכמים...
הלשון "לא רצינו לשנות" מעידה על כך שר' חיים, בכיר התלמידים, היה מעורב בעבודה השוטפת ונטל חלק בקביעת מדיניות העריכה.
הדגשָתי שר' ישראל נהנה מתמיכה וגיבוי חשובים מאוד, משום שלאחר מעשה, מסתבר שלא כולם היו מרוצים מן התוצר הגמור, כפי שנראה.
 
ג. דרך עבודתו של ר' ישראל משקלוב
ר' ישראל מספר בהקדמתו לחיבור שהוא עמד בפני קשיים גדולים בגשתו למלאכה. מה טיבם של קשיים אלה, ומהי הדרך שאותה גיבש המהדיר ביחס אליהם?
המעיין בביאור הגר"א לשולחן ערוך באופן שטחי שם לב למאפיין בולט: "הליקוטים". אחרי שהגר"א מבאר דין מסוים של השולחן ערוך, אנו עשויים למצוא בפנינו קטע נוסף בו מופיע ביאור על אותו סעיף, שבתחילתו מתנוסס הכותרת "ליקוט". עשויים להיות אפילו יותר מקטע אחד כזה. לרוב, ישנם הבדלים של ממש בין הפסקה הראשונית לבין הליקוטים.
כיצד נוצרו ה"ליקוטים"? ובכן, ר' ישראל מספר שר' אליהו חיבר לראשונה ביאור על השולחן ערוך לפי הסדר, סעיף סעיף, בארבעה כרכים. ואולם לאחר מכן הוסיף הגאון לעיין ולהרחיב את ביאוריו, והפעם לא לפי הסדר. את פירות העיון הנוסף הזה, שאותם כינה הגאון עצמו "ליקוטים", מצא ר' ישראל מונחים לפניו בשלשה כרכים, הכוללים לפי דברי ר' ישראל שלוש "מהדורות". לאמור, על הלכה נתונה ייתכן שחזר הגר"א פעם או פעמיים ואפילו שלוש, כדי להוסיף ראיות, מקורות, משא ומתן, או הכרעה במחלוקת בין הפוסקים כאשר במהדורה קודמת נשאר הדין בספק.
זהו הסבר של תופעת ה"ליקוטים", אלא שמעתה עלינו לשים לב לעובדה נוספת: בביאור הגר"א לחלק אורח חיים כפי שהוא מודפס לפנינו, ובשונה משאר חלקי הביאור - אין כלל "ליקוטים"! המציאות הזאת אינה נובעת מכך שעל אורח חיים לא כתב הגר"א ליקוטים. אכן, הוא כתב גם כתב, אלא שהמהדיר ר' ישראל משקלוב סבר שאין זה מן הראוי להביא ביאור שהוא מעשה "טלאים" בפני הלומדים את תורתו של הגר"א. כך הוא כותב:
וזה היה כל יגיעתי, לסדרם על נכון, ולחבר כ"א אל מקומו הראוי, ושיהיו כאילו בדיבור אחד נאמרו, כי היו מפוזרים מאוד באלו המהדורות, אלקים יראה לי את עניי ואת יגיע כפי בכל העמל שעמלתי, עד הוציאי לאור משפט הספר הזה ומעשהו, וחיברתי אותם אחד לאחד, מלאכות רבות מאוד היה לי בזה שאיני יכול לפורטם...
יחד עם רצונו לחבר את כל דברי הגר"א ליצירה אחת מגובשת, אומר ר' ישראל שהוא הקפיד מאוד על דיוק במסירת דברי רבו:
הכנסתי עוד א"ע[3] בעול גדול, לעמוד על המשמר בהגהות ספר הקדוש הזה, לשמרו מכל סיג וטעות, כי בגודל נעימות עמקות לשונו הזהב אם יפול טעות כקורי עכביש, יקלקל כעבות העגלה[4], להפסיד בתכלית כוונת רבינו המחבר. בכל כחי הכנסתי עצמי בזה, שלש פעמים שמעתי מפי הקורא להגיה, ועל ארבעה לא אשיבנו עד שעיינתי עוד פעם בביאורי הגאון ז"ל. מנוחה לא מצאתי לילה ויום. במלאכה זו מלאכת שמים יגעתי, ושאר קביעותי בלימודי' בקרן זוית הנחתי, רק בעיונים האלה שמתי מגמתי ולכבוד רבינו הגדול מאד חרדתי, ושלא ישונה אות א' מלשונו הזהב בו מאוד נזהרתי.
וכל הזהירות המופלגת הזאת במסירה מדויקת של המקור כהווייתו, לא עמדה בעיני ר' ישראל בסתירה כלשהי לעצם מגמתו הנועזת, להפוך את המהדורות השונות של הביאור לכדי יצירה אחידה. ואכן הוא מסיים את דבריו:
רק במקום חיבור המ[ה]דורות בכל מיני ישוב נתיישבתי, ושלא יהיה ניכר מקום חיבורים בכל מיני הידור הדרתי, עד שמעולם לא היו יודעים ענין המהדורות אם לא אמרתי.
לא היה יכול ר' ישראל לומר את הדברים בצורה מפורשת יותר. רצונו הוא שהלומד יקבל לידיו את ביאור הגר"א בלי "תפרים", באופן שלא היה מעלה על דעתו שהמחבר תיקן או הוסיף לדבריו, שלא נרגיש שלמעשה ביאור הגר"א לסעיפי השולחן ערוך נכתב שכבות-שכבות.
בסוף דברי ההקדמה שלו, בצד ההודאה לבורא העולם על שזיכה אותו להיות מתלמידי הגר"א, מביע ר' ישראל את רצונו ותקוותו להמשיך במלאכה בשאר חלקי השולחן ערוך.
ואולם, התקווה לא התגשמה. בחלק יורה דעה, שיצא לאור בהורודנא כעבור שלוש שנים, אנו מוצאים כבר את ביאור הגר"א במתכונתו המוכרת, עם ציוני ה"ליקוטים". המביא לבית הדפוס הוא בן-עירו של ר ישראל המבוגר ממנו, ר' מנחם מנדל משקלוב. ככל הנראה, התלמידים ה"אפוטרופסים" על הוצאת כתבי הגר"א החליטו לא להתמיד בתפישת העריכה של ר' ישראל, ויחד עם שינוי המדיניות, גם העורך עצמו הוחלף.
הוכחה חד-משמעית, ואפילו צורמת, לאי-נחת מעבודתו של ר' ישראל טמונה בהקדמת בני הגר"א לביאור לאורח חיים. בעבר עמדנו על כך שהבנים מנצלים את הבמה הזו כדי לפרסם הערכה כללית על דמותו הענקית של האב. במסגרת התיאור - מופיעה רשימת שמותיהם של גדולי התלמידים של הגר"א. שמו של ר' ישראל משקלוב, שהשקיע את כל מאודו בהוצאת הביאור לאורח חיים, מושמט מן הרשימה. ללא ספק צודק החוקר ד"ר אריה מורגנשטרן בציינו את ההשמטה הזו כ"מביכה".
מה ההסבר לחוסר שביעות הרצון מעבודתו של ר' ישראל? ייתכן שהיו מקרים שבהם ניתן היה לחלוק על הדרך שבה שילב העורך את החלקים השונים לכדי יצירה אחת. הכרעתו של ר' ישראל שיקפה לעיתים הבנה לא הכרחית בדעת הגר"א, או אפילו מוטעית, לדעתם של כמה תלמידי אחרים בני סמכא. אבל אולי יותר עקרונית הייתה הרתיעה, או לפחות החרטה בדיעבד, על עצם "שליחת היד" בדברי הגר"א, ושינוי צורתם על פי הבנת המהדיר, ואפילו תהיה נכונה. ככל שחלפו השנים לאחר פטירתו של הגאון, התעוררו רבים להוציא לאור את תורתו, והחשש מפני פרסומים לא-מדויקים או מוטעים גבר והלך. התלמידים הקרובים, ובמיוחד בניו של הגר"א, עשו מאמצים רבים כדי לשמור על השליטה בכתבים ובפרסומם, אך לא תמיד עלה הדבר בידם. הענקת גושפקנא רשמית לעריכה מחדש של חיבור כה מרכזי כמו הביאור לשולחן ערוך, היה עלול להתסיס עוד יותר את האווירה ולהקשות על מאמצי הריסון בכל הקשור לפרסום תורת הגאון לאחר פטירתו.
 
ד. ייעודו של הביאור לשולחן ערוך
מסיפור ההדרת והדפסת הביאור, נפנה לשאלות של מהות. מהי בעצם מטרת הגר"א בכתיבת החיבור הזה? ברור שהגר"א השקיע כאן מאמץ גדול, שהתבטא במספר הרב של מהדורות. מה ביקש להשיג במפעל הזה?
לשם כך נפנה שוב לדברי המבוא של ר' חיים מוולוז'ין. את דבריו הראשונים מקדיש ר' חיים לחשיבות הקפדה על קיום מלא ומדויק של ההלכה. דברים אלו מכוונים לפולמוס עם החסידים, ומשמשים מעין הצגה מרוכזת של עמדת ר' חיים המפורטת מאוחר יותר בספרו "נפש החיים". בניגוד ל"מתנגדים" אחרים, ר' חיים מביע תפישה דיאלקטית. הוא אינו דוחה את הערכים של עבודת ה' פנימית שבהם דגלו החסידים, אלא מבקר את העדפתם של ערכים אלה על פני לימוד התורה וקיום מצוותיה. אמנם טהרת המחשבה היא ערך חשוב, מודה ר' חיים, אבל לא ייתכן לעלות במעלות הסולם של העבודה הפנימית, בדילוג על השלבים הבסיסיים של עשיית המעשה ההלכתי הנכון. לכן מן הדין לראות את ההקפדה הלכתית כ"עיקר".
הבלטת מקומה של ההלכה מסבירה את תשומת הלב המרובה שהקדיש הגר"א לשולחן ערוך. אבל על ר' חיים מוטל לא רק להסביר את עצם חשיבותה של ההלכה, אלא מה בדיוק עשה הגר"א כדי להאדיר אותה. והתשובה היא, שמפעלו של הגר"א הוא חיבור של לימוד התורה, שהוא הערך המרכזי בחיי היהודי, ללימוד וקיום ההלכה.
 
מדוע נדרש הגר"א למפעל הזה, ומה הצורך שבו? כדי להסביר עניין זה, קובע ר' חיים עיקרון מנחה חשוב, ולמען האמת - מפתיע. ההפתעה היא בכך שר' חיים ידוע ומפורסם כמי שהפיץ בספרו את רעיון "תורה לשמה", הלימוד לשם עצם הבנת התורה ולא לשום מטרה אחרת. ואילו כאן, במבוא לביאור לשולחן ערוך, הוא כותב: "וזה כל פרי לימוד הש"ס להוציא ממנו הלכה למעשה."
שני פנים לעיקרון הזה. מצד אחד, מבחינת לימוד הגמרא, מטרה מרכזית של העיון בש"ס היא פסיקת ההלכה. ומאידך, מנקודת ראותה של ההלכה, הרי שהיא אמורה להיות נפסקת מתוך התלמוד, ולא מתוך ספרי הלכה המסדרים את המסקנות המעשיות בצורה הנוחה לציבור. ספרי פסק כאלה אכן נכתבו על ידי גדולי ישראל, והשולחן ערוך הוא המקרה המרכזי. אבל ספרים אלה נכתבו רק משום שלא הייתה ברירה, כי מנהיגי האומה ראו "כי מעטים המה בני עלייה השטים בם התלמוד למצוא בה את כל המעשה... והמורים מתוך הש"ס נתמעטו".
 
המהלך הזה של מחברי ספרי ההלכות היה הכרחי, אבל היו לו גם תוצאות שראוי להצטער עליהם. בעיניהם של רבים, הזמינות של ספרי ההלכה ייתרה את לימוד המקורות:
רבים כשלו לפרוק מעליהם עול יגיעת לימוד הש"ס, להוציא ממנו הלכות, ואומרים כי הלימוד אשר למעשה הוא רק לימוד השו"ע, ואף אם לומדים גמרא אינם לומדים אלא לחדד השכל. ויש שמזניחים את התלמוד לגמרי, ומסתפקים בלימוד הש"ע לבד. ולא זו היא הדרך הישרה...
תלונתו של ר' חיים היא על ההפרדה בין ההלכה לבין לימוד המקורות. הוא מבקר את התפישה שאת ההלכה יש ללמוד מספרי הלכה, ואילו לימוד גמרא הוא "לחדד את השכל". בעצם מותח ר' חיים ביקורת על מה שמקובל היום כלימוד ישיבתי-עיוני, ודוגל בתפישת לימוד של הפקת הלכה למעשה מתוך המקורות. בימינו מגמת-לימוד הלכתית כזו רווחת בישיבות ספרדיות, והרב עובדיה יוסף שליט"א הוא מגדולי התועמלנים שלה. דרך דומה הייתה מקובלת גם בחלק מחוגי המוסר במזרח אירופה. אבל בישיבות ליטאיות מסורתיות, כל לימוד בעל אופי הלכתי נחשב נחות לעומת לימוד תורה "בטהרתה".
על כל פנים, תיקון הנתק שבין פסק ההלכה ללימוד התורה היה תעודתו של ביאור הגר"א, על פי הבנת ר' חיים. מעכשיו, הלומד את ההלכה בשולחן ערוך, יכול לעיין בצמוד אליה במקורה בגמרא ובספרות חז"ל, על פי דברי הראשונים. התוצאה תהיה שלא נקיים הלכה פלונית משום שכך כתוב בשולחן ערוך, אלא משום שכך עולה מן הסוגיה ומשאם ומתנם של הראשונים. מעתה בהישג ידו של כל אחד להגיע לכך שהתנהלותו ההלכתית תהיה מושתתת על "המקור". מגמה זו תואמת את דרכו היסודית של הגר"א כפי שראינו כבר רבות.
 
אחרי שעמדנו על ייעודו של הביאור, עדיין נותר לעיין בדרכו המתודית של הגר"א; במיוחד יש לשאול – האם אכן היה הגר"א הראשון להבהיר את מקורות פסקי המחבר? האם אין זו מגמת ה"בית יוסף" על הטור?
 
ד. יציאה להפסקה...
בעוד שאלה זו על שפתינו - סדרת השיעורים על הגר"א ומורשתו תצא להפסקה. לצערי, איני יכול להתחייב באשר למועד חידוש הסדרה. ישנם תחומים במשנה הגר"א שטרם הרחבנו בהם; ובעיקר – המאבק בחסידים, והתורה המשיחית של הגאון. על כל פנים, אני מקווה בעזרת ה' שנמצא את ההזדמנות להמשיך את המפגשים שלנו עם האיש הענק הזה ועם תלמידיו.
תודה מיוחדת על התגובות והפניות שהגיעו אליי מכם, קוראים יקרים, במהלך השנה. אני לומד ממכתביכם שלימוד זה ממלא חסר חשוב. יהי רצון שזכותו של הגאון ז"ל תעמוד לנו, ושנזכה ללמוד ממנו את ערכי המסירות, היושר האינטלקטואלי, דבקות בתורה ובעבודת ה'.
 
 
 

[1] מן ההיבט ההיסטורי, המסורת מתייחסת כנראה לאבנר מבורגוס, יהודי מומר ופעיל מיסיונרי. הוא חי בדור שלאחר הרמב"ן אבל ככל הנראה לא היה תלמידו.
[2]  נראה שביאור המילה "שיטתו" כאן הוא מלשון "לשוט בים התלמוד".
[3] את עצמי.
[4] "הוי מושכי העוון בחבלי השווא, וכעבות העגלה חטאה" (ישעיהו ה, יח).