דילוג לתוכן העיקרי

ביטול ברוב

הרב מתן גלידאי
09.04.2014

מן התורה, כאשר דבר האסור באכילה מתערב בדבר מותר, אם ההיתר מרובה מן האיסור והאיסור אינו ניכר (כלומר, לא ניתן לזהות היכן הוא או לחוש בטעמו) - האיסור בטל ברוב, והתערובת כולה מותרת באכילה. דין זה נלמד מן הפסוק "אחרי רבים להטות". פסוק זה עוסק אמנם בהכרעת הדין במחלוקת בין דיינים, אולם חז"ל למדו ממנו דין כללי, שיש ללכת בכל מקום ע"פ הרוב.

הר"ן בנדרים נב ע"א מבאר שדין זה מבוסס על הניגוד שבין שני חלקי התערובת. כאשר היתר פוגש באיסור, נוצר כביכול מאבק ביניהם, ואם ההיתר מרובה על האיסור - הוא מחליש אותו ומבטלו, עד שניתן להתעלם מקיומו. אין זה אומר שחזיר שנבלע בתוך תבשיל של בשר בקר הופך להיות פרה, אולם חזיר כזה כוחו מוחלש, והאיסור שהטילה התורה על אכילת חזיר אינו חל עליו.

אמנם, אפשר לפרש את הדין באופן אחר: לא לדבר על 'מלחמה' בין האיסור להיתר, אלא להסביר בפשטות, שכאשר ישנה תערובת שמרכיביה השונים אינם ניכרים ולא ניתן לזהותם, אנו מתייחסים אליה כאל יחידה אחת, ומחילים עליה דין אחיד: אם הרוב אסור - התערובת אסורה; אם הרוב מותר - התערובת מותרת. ההיתר אינו מבטל את האיסור וגובר עליו, אלא האיסור בטל מעצמו, כיוון שהוא נעלם בתוך תערובת, ומעמדה של התערובת נקבע בהתאם למרכיב המרכזי שלה.

הגמרא קובעת בכמה מקומות, שדבר שיש לו מתירים אינו בטל אפילו באלף, כלומר - אם האיסור הוא זמני ועתיד להיות מותר (כגון ביצה שנולדה בשבת, שאינה אסורה אלא במהלך אותה שבת), התערובת אינה מותרת, אפילו אם ההיתר מרובה באופן משמעותי מן האיסור. הר"ן מנמק את הדבר בקלות לאור שיטתו: הניגוד בין האיסור להיתר אינו חריף כל כך במקרה זה, כיוון שגם האיסור עומד להיות מותר, ולכן ההיתר אינו 'נאבק' באיסור ומחליש אותו, אלא אדרבה, הם מסתדרים יפה ביחד.

מובן שלפי הפירוש החלופי שהצענו, סברה זו אינה שייכת, והאיסור אמור להתבטל גם אם יש לו מתירים, שסוף סוף ההיתר הוא המרכיב המרכזי בתערובת, והוא זה שקובע את מעמדה. להבנה זו נצטרך לומר, שיש כאן דין צדדי: חכמים קבעו שאין זה ראוי לסמוך על דין ביטול במקרה שניתן לחכות זמן מה, והאיסור יהיה מותר ממילא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)