בין מחוייבות להתחברות

  • הרב יהודה עמיטל

בין מחוייבות להתחברות / הרב יהודה עמיטל

 

לפרשת וישלח[1]


אני מבקש לדבר הערב על מה שקורה אצל חלק מן הנוער הציוני-דתי, במוסדות תיכוניים ובמכינות קדם צבאיות, ואני מניח שגם אצל חלק מבני ישיבות ההסדר. איני מדבר הפעם על תופעות של חילון, שלצערנו קיימות גם כן במוסדות תיכוניים, אלא על נוער שומר מצוות שפיתח לעצמו אידיאולוגיה חדשה. לפנינו תופעה מרתקת וגם מפחידה. מלת המפתח היא "התחברות". הדבר היחיד והבלעדי המסוגל לקשר את אותם בני נוער לתורה ולמצוות הוא מה שנקרא בשפתם "התחברות". סמכות ומחוייבות- שני יסודות שבלעדיהם קשה לתאר אפשרות של חיים עפ"י התורה - הפכו להיות בלתי רלוונטים אצלם. לא זו בלבד שמושגים אלה אינם מדברים
אליהם, אלא יותר מזה - עצם השימוש במונחים אלה ע"י בני שיחם גורם לנתק מיידי, שכן ההתחברות שעליה
הם מדברים היא התחברות אישית, אינדבידואלית וחווייתית. היקפה של תופעה זו לא ידוע לי, אבל יש לי
הרושם שהיא הולכת ומתפשטת.

לפני שאמשיך לתאר תופעה זו ולדון אותה ברותחין, אומר מספר מלים על כמה מגמות חיוביות העומדות
מאחוריה:
א. אין ספק שיש כאן ביטוי לחיפוש אחרי עבודת ד' משמעותית ורלוונטית לכאן ועכשיו. בתורה כתוב
"ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" - הדרך מן השלב הראשון של
"ובקשתם" עד השלב של "ומצאת" היא דרך ארוכה וקשה, אך בשום פנים אין לזלזל בעצם הביקוש.

ב. ניתן לראות בתופעה זו תגובה נגד העדריות והחד-גוניות, ההסתופפות תחת מטריה של כמה סיסמאות
וההסתפקות בהן, תופעות שבשנים האחרונות הפכו להיות מנת חלקו של הנוער הציוני-דתי ברובו.

ג. לטעמי, יש כאן תגובת מחאה כנגד היובש וחוסר הרוחניות, שמאפיינים היום את בתי הכנסת של הציונות
הדתית ברובם הגדול. זה התחיל, לדעתי, עם יסוד בתי כנסת לנוער ובתי כנסת לצעירים. דבר זה נחשב בשעתו,
לפני כמה עשרות שנים, למצוות עשה שהזמן גרמא. הנוער והצעירים לא הרגישו עצמם בבית בבתי הכנסת
הקיימים, ובמידה מסוימת של צדק. אך במקום לחפש דרכים להשתלב בבתי הכנסת הקיימים, דבר שאמנם
לא היה פשוט מסיבות שאין כאן המקום לדבר עליהן, הם יסדו בתי כנסת על טהרת בני נוער ואח"כ על טהרת
הצעירים. צעירים אלה לא למדו להעריך מבחינה חינוכית את השפעת תפלתו של אותו "זקן ויש לו בנים וביתו
ריקם", דמות של שליח צבור רצוי בתעניות לפי המשנה במסכת תענית. אנחה שוברת לב, הד קול בכי חרישי
בתפלה שלעתים ניתן היה להיתקל בהם בבתי כנסת ותיקים - דברים אלו לא דברו אל לבם של בני הנוער. יסוד בתי הכנסת החדשים נעשה מתוך כוונה לקרב את הצעירים לבית הכנסת, ואמנם נעשו כמה פעולות נכונות
בשטח, אבל "נשמה" לא הצליחו להחדיר לתוך בתי כנסת אלו. הצליחו לקרב בני נוער לבית כנסת, אבל לא לתפילה. בינתיים הצעירים הזדקנו, אבל בתי הכנסת ברובם נשארו כמות שהיו, ללא לחלוחיות וללא רוחניות.

ד. יש כאן גם ביקורת נסתרת כלפי אופיה של אותה התחרדות - חרד"ליות - שמדברים עליה לאחרונה,
ושנתפסו לה לא מעטים מבוגרי הישיבות. הביקורת מתייחסת לאופיה הביצועיסטי של אותה התחרדות.
מבחינת הקפדה ודקדוק בתחומי הלכה מסוימים הביצוע נראה מושלם, אבל המטען הרוחני הפנימי של אהבת
ה' ויראתו, שבדרך כלל חייב להתלוות להקפדה על הידורים ודקדוקים, לא נראה בעין למסתכל מן הצד. הפער בין חובות הלבבות לחובות האברים, כביטויו של בעל "חובת הלבבות", בלט ביותר, ומכאן המסקנה המתבקשת, לדידם של בני הנוער, שלא זו הדרך ויש לחפש דרכים חדשות.

דברים אלה שמניתי, אני מניח, שמשו זרז לתופעות החדשות שעליהן אנו מדברים. לאמיתו של דבר, את
שורשיהן של תופעות אלו ניתן למצוא באופיים הפנימי של החיים הדתיים בעידן המודרני העכשווי, ואני מתכוון
בעיקר לאופי דתיותם של יהודים הפתוחים למודרנה ואינם מסתגרים בגטאות.

עם ישראל קיבל את התורה מסיני, עפ"י חז"ל, מתוך שני מניעים. האחד - "נעשה ונשמע"; השני - כפיית הר
כגיגית עליהם. לכאורה, אין דבר נעלה יותר מקבלת תורה מתוך רצון ונכונות פנימית; המדרש מספר שבשעה
שאמרו ישראל נעשה ונשמע, התפעלו מלאכי מעלה ושאלו מי גילה רז זה לישראל. אך עם כל זה, קבלת תורה
המבוססת אך ורק על קבלתה מרצון, ללא יסוד של כפייה, יש בה פגם.

וכך כותב המהר"ל בספר "תפארת ישראל":

"אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה... אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה שלא יחזור העולם לתהו ובהו" (פל"ב)


בתקופה האחרונה הרושם המתקבל אצלי הוא שיהודים אלה, שעליהם אני מדבר, שומרים תורה ומצוות לא
מתוך מחוייבות אלא מתוך בחירה חופשית, מתוך הכרה בעליונותם של חיים עפ"י התורה, על-פני חיים
המנוערים משמירת מצוות. תחושת המחוייבות נחלשה בתקופה אחרונה, אם לא נעלמה כליל. לפנינו תופעה של
קבלת עול מתוך רצון לקבל את העול ולא מתוך הכרה שהעול כפוי עלינו. איני יודע ראשיתה של תופעה זו; אני,
בכל אופן, בהופעות ציבוריות בארץ ובחו"ל, מדבר על התופעה הזאת למעלה מעשר שנים.

כאן יש להדגיש עובדה משמעותית. לא מדובר על יחס של בחירה מרצון כלפי כל מצוה ומצוה וכלפי כל הלכה
והלכה, אלא מדובר על בחירה מרצון ביחס לעצם החיים הדתיים בכללותם, הנעשית מתוך הכרה ברורה שקבלת אורח חיים דתי יש בה יסוד של מחוייבות להלכה. יש כאן קבלת מחוייבות להלכה כחלק מן החיים שאדם בחר בהם, מתוך רצון ולא מתוך מחוייבות.

אין ספק שגישה כזאת לתורה ומצוות נובעת מן האוירה התרבותית השוררת כיום בעולם. העמדת האינדבידואליזם הליברלי כיסוד מרכזי בתרבות ימינו והעמדת זכויות הפרט בראש סולם הערכים הביאו לידי הלך רוח של חופש ממחוייבות. עצם המחוייבות לערך או לאובייקט כלשהו מנוגד לרעיון החופש. מכיוון שכך, כל מחוייבות - בין אם מדובר במחוייבות לעם, למדינה, לחברה או למשפחה - אין לה מקום בעידן של חופש הפרט. במחוייבות יש אלמנט של כפיה, אך רק עשיה מתוך בחירה חופשית רצויה.

אין פלא, איפוא, שהאדם הדתי המודרני מושפע מאוירה זו גם ביחס לגישתו הדתית, וכך הופכת הבחירה מתוך
רצון להיות היסוד הדומיננטי בעולמו הדתי. ושוב יש להדגיש - גם בגישה זו המחוייבות להלכה קיימת, ולא זו
בלבד שהיא קיימת אלא היא מודגשת ביתר שאת, מתוך הכרה שזהו עוגן ההצלה הבלעדי מהטמעות מוחלטת
בתוך האוירה התרבותית שמסביב.

והנה הגענו למה שקורה היום אצל הנוער שעליו אני מדבר. הנוער עשה צעד נוסף, צעד מרחיק לכת ומסוכן:
הוא הוציא מהלקסיקון שלו גם את המחוייבות להלכה. כל מחוייבות פסולה. המושג סמכות מעורר אצלו חשד
שמחוייבות נגררת בעקבותיו, ומכאן ההתנגדות גם לעצם המושג סמכות. ואחרי שגם סמכות הוצאה מן
הלקסיקון שלו, מה נשאר? נשארה ההתחברות. גופי תורה ומצוות שהוא יכול להזדהות איתם ותואמים את
אישיותו, שה"אני" שלו יכול להתחבר אליהם חווייתית, הופכים להיות חלק מה"אני" שלו וזה הבסיס הבלעדי
לאורח החיים של שמירת המצוות שלו. ההתחברות חייבת להיות אישית ואינדבידואלית וממילא חייבת להיות חווייתית. חוויה זה ענין אישי; כל אחד חווה בדרך שלו. התחברות על יסוד תבונה והגיון חסרה את היסוד
האישי האינדבידואלי, באשר הגיון זה דבר אוניברסלי ולא אישי, ולכן אינה מספקת אותו.

טבעה של דרישה להתחברות, ללא אלמנט של מחוייבות, היא שלא סגי בהתחברות חד-פעמית בעת רצון, אלא
יש צורך בהתחברות חדשה מדי פעם, מאחר ומחוייבות לא קיימת. כמו"כ ברור שגם התחברות של פעם בעת
רצון לא יוצרת מחוייבות לזמנים אחרים שאין בהם עת רצון.
והמרחק מכאן להתחברות סלקטיבית אינו גדול. התחברות סלקטיבית פירושה שלא מסתפקים בהתחברות לחיי תורה בכלל, אלא יש צורך בהתחברות נקודתית לכל מצוה ומצוה, ואז קורה שלמצוה מסוימת מצליחים להתחבר ולמצוות אחרות לא מצליחים.
הנוער הזה מצפה שהקב"ה יפנה אל האדם ויציע לו מצוות שדרכן הוא יוכל להגיע לחוויה דתית ולהתרוממות
נפשית; סגנון זה מדבר אל לבו של אותו נוער. אבל לקבל את הקב"ה כמלך מצווה ופוקד וכופה - דבר זה הוא
למעלה מהשגתו ואינו מדבר אל לבו. הגמ' (ר"ה כח.) אומרת שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ומוסיף שם רש"י :
"להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו". אמרה זאת, לפי טעמם של בני הנוער, מתייחסת לדור אחר.

לסיכום, לפנינו תופעה קשה, גם אם היא מביאה בני נוער להתלהבות בתפילה תוך שירה וריקודים. אם ארצה ללכת בעקבות ר' לוי יצחק מברדיצ'ב וללמד עליהם זכות, אומר שהביקוש להתחברות נובע מתחושת הניכור שמאפיינת היום את העולם. מרבים לדבר על כך שבעקבות אמצעי התקשורת העולם הפך בימינו להיות כפר גלובלי. לדעתי יש כאן טעות בהגדרה - העולם הפך להיות לא לכפר גלובלי אלא לכרך גלובלי, כרך גדול עם כל תחלואי האורבניזציה, שמגבירים את תחושת הניכור באוכלוסייתו. האוטומטיות שהתפשטה לכל תחומי החיים הביאה לידי כך שהקשרים בין בני האדם לבין המציאות הסובבת אותם הפכו להיות נטולי מימד אנושי.
הכל הופך להיות וירטואלי, הוירטואלי הוא המקור, והממשות היא כאילו חיקוי של הוירטואלי. כל הדברים
האלה מגבירים את תחושת הניכור, במיוחד אצל צעירים שטרם התאזרחו אזרחות מלאה בעולם ועדיין
מחפשים את דרכם בחיים. מה פלא, איפוא, שמחפשים תרופה לכך בהתחברות?

יש להניח שלמעשה יש רמות שונות של דרישה ל"התחברות", והמודל שהצגתי הוא מודל קיצוני. בכוונה בחרתי במודל קיצוני זה, כי לדעתי בכל הדגשת יתר של "התחברות" קיימת סכנה שתוביל למודל שתיארתי.
יודע אני, שלהתמודד עם תופעה זו, אין זה מספיק להצביע על הסכנות. יש צורך להתמודד חזיתית עם עצם
האידיאולוגיה של ה"התחברות". בהקשר זה אני רוצה לעמוד על נקודה אחת. למלים יש דינמיקה. המלה "מחוייבות" היא מלה חדשה המעוררת אסוציאציה של כפיה, של דבר שאינו חלק מעצמנו אלא כפוי עלינו. במקורותינו המלה הבאה במקום מחוייבות היא נאמנות - "נאמן אתה להחיות מתים": כביכול מחוייבותו של הקב"ה היא להחיות מתים. יותר מזה - "וארא אל אברהם ...אני ה'", ומפרש רש"י: "נאמן ליתן שכר". שם הוי-ה מצביע על נאמנות.

לפעמים גם המונח אמונה הוא בטוי לנאמנות - "ומקיים אמונתו לישני עפר". אמונה, בלשון חז"ל, היא אמון בו
יתברך משום שהוא מקור הנאמנות. "יען לא האמנתם בי" פירושו, לא היה לכם אמון בי. במשלי נאמר: "ורב
אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא" (כ', ד), וכותב על זה המהר"ל:

"איש אמונים מי ימצא הן שתהי' האמונה בי ית' הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו".

אמונה, איפוא, מבטאת שני דברים: אמון בו יתברך ונאמנות בכל הנהגתו, ובמלים אחרות - מחוייבות. לעומת הזרות שיש במלה מחוייבות, המלה נאמנות מבטאת משהו שקרוב לאדם. זו מלה שלא מעוררת שום אסוציאציה לא נעימה, מלה המבטאת דבר
שאדם מתגאה בו.

הגמ' בתענית מספרת:

"אמר ר' אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנא' אמת מארץ תצמח וצדק
משמים נשקף. ואמר ר' אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מנין? מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה". (ח.)

מה המובן של אמונה בחולדה ובור? הכוונה לנאמנות כלפי חולדה ובור, מחוייבות כלפי חולדה ובור. והרי סיפור המעשה כפי שמופיע בערוך:

"מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה והיתה מקושטת בכסף וזהב ותעתה בדרך והלכה בלא ישוב. כיוון שהגיע חצי יום, צמאה ולא היה לה לויה. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לבור. לאחר ששתתה בקשה לעלות ולא יכלה, היתה בוכה וצועקת. עבר עליה אדם ושמע קולה, עמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין לה... אמר לה מה טיבך? ספרה לו כל המעשה. א"ל: אם אני מעלך תנשאי לי? אמרה לו הין. העלה, כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד. אמרה לו: מאיזה עם אתה? אמר לה מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני. אמרה לו אף אני ממקום פלוני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם. אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הקב"ה וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין? בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר לה מי יהיה עד ביני וביניך? והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן. אמרה לו השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה. הלכו כל אחד לדרכו, ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תבעה היתה ממאנת עליו. כיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה כשוטה ונכפה ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש. והוא כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו ונשא אשה אחרת ונתעברה וילדה בן זכר. כשהגיע לג' חדשים חנקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור. אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צידוק הדין, עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר אלא ספר לי מה מעשיך? גילה לה כל המעשה. נתגרשה ממנו, אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה. הלך ושאל בעירה. אמרו לו: נכפת היא. כל מי שתובע כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה סיפר לו כל המעשה. אמר לו אני מקבל כל מום שבה. העמיד עליו עדים. בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה חולדה ובור, אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי. מיד נתיישבה דעתן ופרו ורבו בבנים ובנכסים ועליה אמר הכתוב: 'עיני בנאמני ארץ'". (ערך "חלד")

מה נאמר בסיפור זה? האשה במהותה מבטאת את הטבע האנושי היסודי ללא תחכום ומלאכותיות. הסיפור מראה שמחוייבות - בלשון חז"ל נאמנות - היא ממהותו של הטבע האנושי, וסטיה ממנו היא סטיה מן הטבע האנושי ולכן הטבע מתנקם בו. מחוייבות היא לא דבר חיצוני אלא היא נובעת מן הטבעיות האנושית; טול מן האדם את טבע הנאמנות - או במלים אחרות, טול ממנו את המחוייבות - נטלת ממנו את צלם אלקים שבו. יותר מזה, במקום שיתקיים "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", החולדה והבור מתגברים עליו.

עולם המתקומם נגד מחוייבות מתקומם בעצם נגד טבעו האנושי, ואני מאמין שהטבע יתגבר בסופו של דבר,
וכל התופעה הזאת - שהיא תופעה אנטי טבעית, אנטי אנושית - תעלם בעתיד הלא-רחוק.

הגמ' במכות (דף כד.) אומרת:

"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלש... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'".

אין הכוונה לאמונה במובן שאנו משתמשים בו היום, אלא במובן שבו השתמשנו קודם - אמון בו יתברך. וכך
אנו קוראים בחבקוק:

"כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. הנה
עפלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה".

משמעות דבריו היא שהאמונה כי אכן בא יבא היא צד אחד של אמונה, והצד השני הוא שהצדיק בנאמנותו, במחוייבותו, יחיה. בא חבקוק והעמידן על אחת - על אמונה שהיא מטבע שיש בו שני צדדים: אמון בנאמנותו של הקב"ה כלפי האדם, ונאמנותו של האדם כלפי הקב"ה, מה שקרוי בשפה שלנו מחוייבות. כך הופכת המחוייבות להיות יסוד התורה כולה, "וצדיק באמונתו יחיה".

 
 

[1] שיחה שנאמרה בישיבה במסיבת חנוכה תש"ס. הדברים מובאים בצורה שבה נאמרו, לאחר שינויים קלים. הדברים פורסמו בדף קשר מס' 737.