בין מצורע לטמא מת

  • הרב אמנון בזק
א. מצורע חשוב כמת
פס' א–לב בפרק י"ד עוסקים בתהליך טהרתו וכפרתו של המצורע. תהליך זה, שהנסתר רב בו על הנגלה, מזכיר במידה רבה את תהליך ההיטהרות של טמא מת. הרי נקודות הדמיון העיקריות:
1.   בשני התהליכים משמשים 'אביזרים' זהים, והדברים אמורים בלשון דומה. בפרשתנו נאמר:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר... וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב (י"ד, ד).
ובטהרת טמא מת נאמר:
וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת       (במדבר י"ט, ו).
2.   בשתי הפרשיות לוקחים בעל חיים, שוחטים אותו ומערבים חלקים מגופו בכלי ובו מים חיים, ובכל הפעולות הללו מעורב כוהן. בפרשתנו:
וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים (י"ד, ד–ה).
     ובטהרת טמא מת:
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה... וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו... וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי (במדבר י"ט, ב–ג, יז).
3.   בשתי הפרשות מזים על המיטהר את המים החיים באזוב:
אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ...           (י"ד, ו–ז)
וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר                                            (במדבר י"ט, יח).
4.   ושני תהליכי ההיטהרות מסתיימים בכיבוס בגדים ובטבילה ביום השביעי:
וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר (י"ד, ט);
וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב            (במדבר י"ט, יט).
הקבלה זו – מה טיבה? מסתבר שניתן להבין אותה על פי דברי חז"ל הידועים ש"מצורע חשוב כמת" (שמות רבה א לד). רעיון זה מיוסד, כמובן, על פשוטי המקראות בפרשתנו, אך הוא מפורש בסיפורה של מרים, שלאחר שנצטרעה אמר אהרן למשה: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר י"ב, יב). וכשם שטמא מת זקוק לתהליך מוגדר של טהרה, כך זקוק המצורע לתהליך דומה של טהרה מן המוות הזמני שאחז בגופו.
על תפיסת המצורע כמת ניתן ללמוד גם ממנהגו בעת שבתו מחוץ למחנה: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה..." (י"ג, מה). פריעת הראש ופרימת הבגדים הן מנהגי אבלות. זאת אנו למדים ממה שנצטוו אהרן ובניו אחרי מות נדב ואביהוא ביום השמיני: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ... וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' " (י', ו–ז). אהרן ובניו נצטוו להמשיך בעבודתם ולא לנהוג אבלות, ואילו המצורע מצֻווה לנהוג מנהגי אבלות,[1] ולמעשה להתאבל על עצמו – על מותו הזמני של גופו – ממש כשם שמתאבלים על מותו המוחלט של קרוב משפחה.
ב. טהרה וכפרה
ואולם, לצד הדמיון שבין טהרת טמא מת לטהרת המצורע, יש ביניהן גם הבדל גדול. תהליך טהרתו של טמא מת נשלם ברחיצה במים ביום השביעי. במצורע, לעומת זאת, הרחיצה במים ביום השביעי מסיימת רק את חלקו הראשון של התהליך – ההיטהרות. לאחר מכן מתחיל החלק השני – הקרבנות, המביאים לכפרה. ודוק: בטהרת טמא מת אין המושג 'כפרה' מופיע כלל, ואילו בפרקנו בא השורש כפ"ר שבע פעמים,[2] כדרכן של מילים מנחות.
הבדל זה משקף כמובן את ההבדל שבין מצורע לטמא מת. כפי שציינו בשיעורנו לפרשת תזריע, הצרעת נתפסת במקרא כעונש על חטא, וטומאתה אינה אלא תוצאה של חטא זה. אשר על כן, אין די למצורע בטהרה מטומאתו; הוא זקוק גם לתהליך שיכפר על מעשיו הרעים וישנה את אישיותו. טמא מת, לעומת זאת, אינו נתפס כאדם שלילי; ההיטמאות למת היא חלק בלתי-נפרד מן המציאות, ואינה צריכה לכפרה.
הבדל מהותי זה שבין מצורע לטמא מת עשוי להסביר כמה הבדלים שיש ביניהם גם בתהליך הטהרה, שמבחינה עקרונית הוא משותף לשניהם.
ראשית, בטהרת המצורע יש דין אחד שאיננו קיים בטהרת טמא מת כלל ועיקר – הציווי המודגש על גילוח כל השׂער:
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים. וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ...    (י"ד, ח–ט)
מסתבר שגילוח השׂער מבטא את המהפך שמחולל תהליך ההיטהרות והכפרה באישיותו של המצורע. הבראתו היא מעין בריאה מחדש, והוא יוצא מן התהליך כתינוק שזה עתה נולד, בלא שׂער לגופו.[3] טמא מת, לעומת זאת, איננו נדרש ליצור לו מעין זהות חדשה.
לעיל ציינו שבשני התהליכים מערבים במים חיים חלקים מגופם של בעלי חיים ומזים על המיטהר. אך כמובן, בפרטי הדברים יש הבדלים גדולים. בטהרת המצורע נשחטת אחת הציפורים אל הכלי, דמה מתערב במים החיים, והאזוב ויתר הפריטים (וכן הציפור החיה) נטבלים בתערובת זו: "...וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים". בטהרת טמא מת, לעומת זאת, מערבים במים החיים את אפר הפרה, ולא את דמה. גם אם לא נוכל להבין את מלוא משמעותם של הפרטים בשני התהליכים, דומה ששילוב דם הציפור בתהליך הטהרה מלמד כי ממד הכפרה מעורב כבר בו, שהרי "נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (י"ז, יא). אבל טמא מת, שאינו צריך לכפרה – אין בתהליך טהרתו דם.
הבדל שלישי נוגע למספר ההזאות. טמא מת נדרש לשתי הזאות בלבד: "הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר" (במדבר י"ט, יב). המצורע, לעומתו, צריך שבע הזאות: "וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ" (י"ד, ז).[4] וכבר הדגישו זאת חז"ל: "הטהר מן הצרעת טעון שבע הזיות, ואין טמא מת טעון הזיות שבע" (תורת כוהנים מצורע פרשה ב).[5] הבדל זה יובן אף הוא על פי האמור לעיל. שבע הזאות באות, בדרך כלל, בהקשר של כפרה על חטאים, כמו בחטאת כוהן משיח (ד', ו), בפר העלם דבר של ציבור (שם, יז), וכמובן בהזאת הדם בעבודת יום הכיפורים: "וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ... וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ט"ז, יד–טז). לכן המצורע, שצריך לכפרה, טעון שבע הזאות; ואילו טמא מת, שאינו צריך אלא לטהרה, ולא לכפרה – די להזאותיו שתיעשינה במסגרת של שבעה ימים, ביום השלישי וביום השביעי, אך אין צורך שהן עצמן תהיינה שבע.
ג. שילוח מחוץ למחנה
עוד הבדל חשוב אחר יש בין מצורע לטמא מת, אלא שהוא מורכב במקצת. נאמר בפרשת נשֹׂא: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה', ב) – משמע שכל הטמאים משולחים מן המחנה.
ברם, מפרשיות הטהרה שעסקנו בהן מתקבל רושם שונה. במצורע נאמר: "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג, מו). ושוב בפרשתנו: "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (י"ד, ג, ח).
בפרשיית טהרת טמא מת, לעומת זאת, נעדר כל אזכור על אודות שילוח מחוץ למחנה. העדר זה בולט במיוחד על רקע יציאתם מן המחנה של אנשים אחרים באותה פרשה – הלוא הם העוסקים במלאכת הפרה האדומה: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה... וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו... וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה... וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה..." (במדבר י"ט, ג–ט).
מה היחס בין פרשת שילוח טמאים שבפרשת נשֹׂא לבין פרשות הטהרה? מדוע פרשות אלו מחלקות בין מצורע לטמא מת, ואילו פרשת שילוח טמאים איננה מחלקת ביניהם?
נראה ששתי הפרשות מבטאות שתי נקודות מבט שונות על השילוח מחוץ למחנה. בפרשת נשֹׂא נידונה החובה של עם ישראל לשלח את הטמאים, "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" (במדבר ה', ג); קדושת המחנה מחייבת לשלח ממנו את הטמאים, ומבחינה זו אין מקום להבדיל בין סוגים שונים של טומאה. פרשיות הטהרה, לעומת זאת, אין עניינן באופיו של המחנה, כי אם במצורע ובטמא המת מצד עצמם: המצורע משולח מחוץ למחנה כחלק מתהליך הכפרה על דרכו הרעה, שבעטייה נצטרע; אך לא טמא המת, שלא חטא ולא פשע. מצירוף הפרשיות עולה אפוא, שטמא מת משולח אל מחוץ למחנה רק מנקודת המבט של פרשת נשֹׂא – שילוח הטמאים כדי לשמור על טהרת המחנה; ואילו לשילוח המצורע יש עוד סיבה אחרת –שתהליך כפרתו מחייב את בידודו מן החברה.
הלכה למעשה יש הבדל בולט בין מצורע לטמא מת. טמא מת משולח אל מחוץ למקדש בלבד, ואילו מצורע משולח מחוץ לירושלים, כפסק הרמב"ם:
מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר 'וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש'.
זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים. שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד? תלמוד לומר במצורע: 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' – זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים; מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חבירו. לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות, שהוא חוץ לירושלים...
טמא מת, אפילו המת עצמו, מותר להכנס להר הבית...
החיל – משלחין ממנו עכו"ם וטמאי מת...            
                        (רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ג הלכות א–ה)
כללו של דבר, טומאת המצורע חמורה מטומאתם של שאר הטמאים, והדבר מובן היטב מתוך ראיית הצרעת כעונש.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   אף הציווי "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" הוא מנהג אבלות קלסי, כפי שניתן ללמוד ממקרה אחר שבו נצטווה אדם – הלוא הוא הנביא יחזקאל – שלא לנהוג במנהגי האבלות הרגילים: "הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (יחזקאל כ"ד, יז). וראה גם מיכה ג', ז.
[2]   שש פעמים הוא מוסב על האדם המיטהר מן הצרעת, ועוד פעם אחת (פס' נג) הוא נזכר בטהרת הבית המנוגע. על ההקבלה שבין טהרת הבית לטהרת המצורע מבחינת הצורך בכפרה עמדנו בשיעורנו לפרשת תזריע.
[3]   ייתכן שכך יש להבין גם את המשך התהליך: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית... וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם" (י"ד, יד, יז). נתינת השמן והדם על חלקים בולטים בקצות גופו של המיטהר יוצרת אף היא דמיון לתינוק שזה עתה נולד, המכוסה בדם הלידה ובשמן שסכים בו את גוף התינוק מיד לאחר לידתו (כמו בתיאור אסיפת התינוקת המושלכת בנבואה הידועה של יחזקאל: "וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן" [יחזקאל ט"ז, ט]). מעשה כזה מצאנו גם בהקדשת הכוהנים בשבעת ימי המילואים: "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית" (ח', כג–כד). ואף שם ניתן לראות בו ביטוי ללידה מחדש – שבמילואים קיבלו הכוהנים זהות חדשה: עובדי משכן ה'. ואולי בדבר זה נוצר הקשר בין הכוהן המטהר לבין האיש המיטהר; ואין כאן המקום להאריך. רעיון הלידה המחודשת עשוי לתת מענה עוד לשאלה אחרת, שכבר דשו בה רבים: מה טיבה של פרשת טומאת היולדת שבתחילת פרשת תזריע (פרק י"ב) אצל כל ענייני הצרעת שבהמשכה.
[4]   וכן הורה אלישע לנעמן המצורע: "הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר" (מל"ב ה', י).
[5]   הדבר בולט במיוחד על רקע העובדה שהזאה שבע פעמים נזכרת גם בפרשת ההיטהרות מטומאת מת – אך לא בעניין ההזאות על הטמא, אלא אך ורק בהזאת דמה של הפרה האדומה לאחר שחיטתה: "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (במדבר י"ט, ד).