נבואת משה ונבואת האבות

עיון ב'נפש החיים'

בין נבואת משה לנבואת האבות

בפרק יג מאפיין ר' חיים את התגלותו של הקב"ה לאבות בשם אלוקים ואילו התגלותו למשה בשם הוי"ה. בעיונים הקודמים עסקנו בביאור שתי סוגי ההתגלויות של הקב"ה:

שם אלוקים הוא נשמת וחיות ושורש השורשים של הכוחות כולם. בכל רגע ורגע הוא מחדש את ההשפעות בעולם המתפרטות לכל הבריאה בכל סדר המדרגות. בבחינה זו ישנה חלוקה למדרגות שכל יצור בעולם התחתון שלנו יונק את כוחו מן השם והמלאך הממונה עליו מלמעלה. כך גם היתה השגת האבות שלא ביטלו את כוחות מציאותם לגמרי. לעומת זאת, שם הוי"ה זוהי השגה עליונה ואחדותית בה רואים איך אור א"ס מאיר בכל המציאות באופן שווה. בבחינה זו שמצידו יתברך הרי שכל העולמות בטלים במציאות נגדו יתברך מצד שם זה. כך גם היתה השגת נבואתו של משה רבינו שאין עוד מלבדו יתברך לגמרי.

ר' חיים יוצר השוואה על בסיס זה בין הדימוי שדימה עצמו אברהם בבראשית (יח, יז): ואנכי עפר ואפר, לבין מה שדימה עצמו משה בשמות (טז, ה 'ונחנו מה'). במסכת חולין (דף פט עמוד א) הגמרא הבחינה בינהם והדגישה כי אצל משה מופגנת התבטלות מוחלטת בעוד שאצל אברהם והוא הדין שאר האבות מותירים מקום למציאות כלשהי.

כוונת הדברים היא שנזדכך אצל משה רבינו הגוף כל כך שלא היה חוצץ ומפסיק כלל בין הארת הנשמה כשהיה בעולם העליון לכשהיה בגוף. ולכן אמרו שכינה מדברת מתוך גרונו מחמת שלא היה הגוף אצלו מסך מבדיל אלא שהדיבור האלוקי עצמו עובר דרכו בלא שינוי . מתוך הבנת הבדל מהותי זה מתבארות ההבחנות שמנו כבר הראשונים בין נבואת משה לשאר הנביאים:

א. לא היה לו זעזוע הגוף בעת הנבואה ולא היה צריך לצאת מחושיו והרגשותיו כיון שלא היתה בעיניו מציאות של גוף גשמי שעיכבה בעד ההתבטלות המוחלטת לה'.

ב. נבואתו היתה מגעת לו במצב תמידי ובכל מקום כי לא היתה תלויה בשום גורם חומרי חיצוני. משה אף ביקש להשיג את מהות העניין איך מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה לגמרי וזה לא ניתן לו כי אם היה משיג את עצמות אור א"ס אז היה מתבטל לחלוטין בגופא דמלכא.

ג. נבואתו היתה כבאספקלריה המאירה כמראה מצוחצחת כאילו מדבר פנים בפנים עם הקב"ה כי לא היה כביכול שום גורם שיעכיר אותה או שיהיה מתווך בינו לה'.

הרב משה כהן