בין פרשת ויקרא לפרשת צו

  • הרב מרדכי סבתו

שבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בסוגי הקורבנות השונים ובהלכותיהם. חטיבה זו נחלקת לשני חלקים: א-ה, ו-ז. בכל אחד משני חלקים אלו דנה התורה באותם קורבנות. נציב אפוא את שתי החטיבות זו מול זו:

 

א-ה

ו-ז

א

ב

 

ג

ד - ה יג

ה יד - סוף הפרק

עולה

מנחה

 

שלמים

חטאת

אשם

ו א-ו

ו ז-יא

[ו יב-טז

ו יז-כג

ז א-ז

ז יא-לו

עולה

מנחה

מנחת אהרן ובניו]

חטאת

אשם

שלמים

       
 

על טעמה של הכפילות עמד הרמב"ן בפירושו (ו ב):

אמר הכתוב בפרשת ויקרא 'דבר אל בני ישראל' כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאים אותם, וכאן אמר 'צו את אהרן' כי ידבר במעשה הקרבנות והכהנים יעשו אותם.

קביעת הרמב"ן שהפרשה הראשונה מופנית לישראל המביאים את הקרבנות, ואילו השניה מופנית לכוהנים המקריבים אותם מפורשת בכתוב בתחילתה של כל פרשה. ואולם קביעת הרמב"ן שהפרשה הראשונה עוסקת בהבאת הקרבנות בלבד והשניה במעשה הקרבנות קביעה זו צריכה עיון ועוד נשוב לכך בהמשך.

מהבחנה זו שבין הקבוצות השונות שאליהן מופנית כל פרשה נגזר גם הסדר השונה של הקרבנות בכל אחת מהחטיבות, כפי שכתב הרמב"ן בפירושו (ו יח):

היה הצווי בסדר ויקרא: עולה, ומנחה, וזבח השלמים, והחטאת, והאשם, כי בתחלה ידבר בקרבנות הנדבה ואחרי כן בקרבנות החובה על החוטא; אבל בכאן היה הביאור לעולה, ולמנחה, ואחר כך בחטאת, ובאשם, כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים כי המשפט אחד להם כמו שאמר במנחה 'קדש קדשים היא כחטאת וכאשם', ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים.

החטיבה הראשונה המופנית לישראל מביאי הקורבן נחלקת לשנים. פרקים א-ג עוסקים בקרבנות הנדבה: עולה, מנחה ושלמים; ופרקים ד-ה עוסקים בקרבנות החובה: חטאת ואשם. תחילה נמסר לישראל מהם הקרבנות שהם רשאים להביא בנדבה, ורק אחר כך מצטווים ישראל על הקרבנות שהם חייבים להביא במקרה של חטא.

חלוקה זו מוכחת גם מהעובדה שרק בפרק ד מצאנו דיבור חדש של ה'. סיבת הדבר היא שפרקים ב-ג העוסקים במנחה ושלמים הם המשך לפרק א העוסק בעולה, ושלשתם מציעים לאדם הרוצה להקריב קרבן נדבה את האפשרויות העומדות לפניו. פרקים אלו כולם נמשכים אחר הדיבור הראשון בפרק א פסוק א, ואין כל מקום לפתוח בדיבור חדש לפני כל אחד מהקורבנות. לעומת זאת פרקים ד-ה העוסקים בקרבנות החובה מחייבים פתיחה חדשה שהרי הם אינם המשך פירוט האפשרויות העומדות בפני האדם הרוצה להקריב קרבן, אלא הם מתארים מצבים שונים שבהם האדם מחויב להקריב קרבן. מסיבה זו נפתח גם קרבן האשם בדיבור חדש (ה יד) שכן חטאת ואשם אינם שתי אפשרויות שהחוטא יכול לבחור באחת מהן. חטאת ואשם הם שני קורבנות המובאים על שני חטאים שונים ואין לחוטא אפשרות לבחור ביניהם.

החטיבה השניה המופנית לכוהנים מקריבי הקורבן נחלקת אף היא לשנים: 1. פרקים ו א - ז י עוסקים בקרבנות שהם קדשי קדשים – עולה, מנחה, חטאת ואשם. יחידה זו כוללת, כמאמר מוסגר, גם את מנחת אהרן ובניו (ז יב-טז). על עובדת היות פסוקים אלו מאמר מוסגר למדים אנו הן מהעובדה שמדובר בהם על קורבן מסוים, בניגוד לאופייה של היחידה כולה העוסקת בקורבנות כלליים, והן מהעובדה שהם נפתחים בדיבור חדש. מאמר מוסגר זה גרם גם לתוספת דיבור בפסקה הבאה, ז יז, כדי לחזור אל הראשונות. 2. פסוקים ז יא-לו עוסקים בקדשים קלים – שלמים. אמנם מונח זה 'קדשים קלים' לא נזכר במפורש בתורה, ואולם הוא עולה מאליו מכך שבכל אחד מארבעת הקורבנות הראשונים מדגישה התורה את קדושתו של הקורבן, קדושה המחייבת מקום שחיטה מסוים ומקום אכילה מוגדר, ואילו בקרבן השלמים לא ציינה התורה את קדושתו ולא קבעה במפורש מקום מוגדר לשחיטה או לאכילה.

חלוקה זו מוכחת גם מהעובדה שלאחר שסיימה התורה לתאר את קרבן האשם וקבעה מי מהכוהנים רשאי לאוכלו (ז ו) חזרה וסכמה בפסוקים ז-י את זכויות הכוהנים בשאר קדשי הקדשים ובכך יצרה חיץ בין תיאור קורבנות אלו לקרבן זבח השלמים.

בחטיבה זו העדיפה התורה את החלוקה לפי קדושת הקורבן על פני החלוקה לפי נדבה וחובה מפני שלכוהנים המטפלים בקרבן אין חשיבות מרובה לשאלה אם מדובר בקרבן נדבה או חובה. להם חשובה יותר רמת קדושתו של הקורבן המכתיבה כאמור את כללי הטיפול בו.

אמרנו לעיל כי לדעת הרמב"ן פרשת ויקרא עוסקת בהבאת הקורבן לעומת פרשת צו העוסקת במעשה הקורבן. הבחנה זו אינה מדויקת לכאורה, כיון שגם בפרשת ויקרא פירטה התורה את דרך הקרבת הקורבנות השונים (למעט אשם, ולא נוכל לפרט כאן את טעמה של חריגה זו). כיון שההבחנה בין ישראל מביאי הקורבן שאליהם מופנית הפרשה הראשונה לבין הכוהנים מקריבי הקורבן שאליהם מופנית הפרשה השניה מפורשת בכתוב, על כורחנו אנו אומרים שדרך הקרבת הקורבן כתובה בויקרא כיון שהיא מבהירה את אופיו של הקורבן ומביא הקורבן צריך להיות מודע לאופי הקורבן שאותו הוא מביא. פרשת צו אינה מחדשת אפוא את דרך הקרבת הקורבן שפורטה כבר בויקרא, אלא מורה לכוהנים מקריבי הקורבן פרטים מסוימים הקשורים כאמור לרמת קדושתו של הקורבן כגון מקום השחיטה ומקום האכילה, וכן הטיפול בדשן העולה, פרטים שאינם קובעים את אופיו של הקורבן ולכן לא נאמרו בויקרא.

ואולם בדברים אלו עדיין לא מתמצה ההבדל שבין פרשת ויקרא לפרשת צו. בסוף החטיבה השניה (ז לז-לח) נאמר: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני".

שני פרטים ראויים לעיון בחתימה זו.

א. הקביעה שתורה זו נאמרה בהר סיני תמוהה, שכן בתחילת הספר נאמר במפורש שתורת הקורבנות נאמרה למשה באהל מועד, וכלל גדול כלל רשב"ם בתחילת ביאורו לבמדבר: "כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן כתיב בהן 'בהר סיני'; אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שנייה לא נאמר 'בהר סיני' אבל 'במדבר סיני באהל מועד'".

ב. ברשימה זו נזכר גם קרבן המילואים, ואזכור זה תמוה הוא שהרי לא מצאנו בפרקים א-ז כל רמז לקרבן זה.

נתקדם צעד אחד לכיוון הפתרון אם נשים לב לכך שמתוך סגנון החתימה נראה שחתימה זו אינה חתימה לפרקים א-ז אלא לחטיבה השניה בלבד פרקים ו-ז, שכן התורה נקטה בחתימה זו לשון 'תורה' לשון הנזכרת בכל אחד מהקורבנות בחטיבה השניה, אבל נעדרת כליל מהחטיבה הראשונה. כמו כן סדר הקרבנות בחתימה זו הוא סדר הקרבנות של החטיבה השניה בלבד.

כיון שקרבן המילואים נזכר בשמות כט לפני הקמת אהל מועד, היינו בהר סיני, מעלה רד"צ הופמן בפירושו לויקרא את ההשערה שבניגוד לחטיבה הראשונה שנאמרה אכן באהל מועד, החטיבה השניה נאמרה כולה בהר סיני יחד עם קרבן המילואים. רק בכתיבת התורה נכתבה חטיבה זו לאחר החטיבה הקודמת וכהשלמה לה.

סיבת ההבדל שבין סדר האמירה לסדר הכתיבה מקורה בעובדה שפרשת צו מופנית כאמור לכוהנים. פרשה זו מורה לכוהנים כיצד לטפל בקורבנות והיא נאמרה למשה בהר סיני יחד עם הציווי להקדיש את הכוהנים לכהן לה', הקדשה שכללה הקרבת קורבנות. הכוהנים אינם חייבים לדעת את אפשרויות הבאת הקורבן על ידי ישראל על מנת לקבל את הוראות הטיפול בקורבן. פרשת ויקרא מופנית לישראל והיא מלמדת שאדם המעונין להקריב קורבן לה' יעשה זאת במשכן לפי כללים שהתורה קובעת. מסתבר שפרשה זו נאמרה רק לאחר הקמת המשכן כיון שרק לאחר שבנו ישראל מעון לשכינה זכו גם לאפשרות להקריב לפניו. ואולם כתיבת התורה מיועדת לקוראיה. מובן שאין הקורא יכול לקרוא על הלכות הטיפול בקורבן לפני ששמע בכלל על עצם אפשרות ההקרבה. משום כך הקדימה התורה את פרשת ויקרא המלמדת על אפשרויות ההקרבה העומדות בפני המקריב לפני פרשת צו המשלימה את הלכות הטיפול בקורבן.

ראיית שתי החטיבות השונות של פרקי הקרבנות כשתי חטיבות נפרדות ועצמאיות יכולה להעמידנו על שני היבטים של תורת הקרבנות.

בתחילתה של החטיבה השניה נאמר (ו ב-ו):

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

על שתי עולות מדובר בפסוקים אלו. עולה אחת העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ועולה שניה הנערכת על המזבח בבוקר. עולות אלו הן בעצם עולות התמיד עליהן צוותה התורה בשמות כט לח-מו.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'. עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.

בסופה של הפסקה מדגישה התורה את השראת השכינה, ומשמע מכאן שהתורה רואה קשר בין קרבן התמיד לבין השראת השכינה באהל מועד.

תחילתה של פרשת צו עוסקת כאמור בעולת התמיד. לכך יש להוסיף את העובדה שפסוקים אלו מדגישים גם את חובת הדלקת האש על המזבח אש תמיד. שלש פעמים נזכרת האש על המזבח בפסוקים אלו:

1. ואש המזבח תוקד בו.

2. והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה.

3. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

חזרה משולשת זו, ובסדר עולה דווקא, מלמדת שהתורה רואה חשיבות מיוחדת במציאות האש על המזבח באופן קבוע.

נראה, אפוא, שפרשת צו מציגה היבט שונה של הקורבנות מאשר פרשת ויקרא. בפרשת ויקרא מתארת התורה את הקורבנות כאפשרות הניתנת לבני ישראל "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". גם קורבנות החובה באים רק במקרה של חטא ואינם קורבנות הכרחיים. בפרשת ויקרא מבטא, אפוא, הקורבן את האפשרות הניתנת לאדם מישראל לבוא לפני אלהיו ואת הזכות להביע לפניו את רגשותיו כלפיו, או את הזכות לכפר על חטאיו לפניו.

לעומת זאת פרשת צו פותחת בקרבן התמיד ובאש התמיד המבטאים את היות המזבח ביטוי להשראת השכינה בישראל. בכך מבקשת התורה ללמדנו שהקורבן איננו רק אפשרות הניתנת לאדם מישראל להביע את יחסו לאל. הקורבן הוא חלק מהותי מהמשכן, והוא המבטא את השראת השכינה התמידית בישראל.

"וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם".