בין קדושת שבת לקדושת יו`ט

  • הרב ברוך גיגי

בין קדושת שבת לקדושת יו"ט* / הרב ברוך גיגי

בשבוע החולף, נפלה בידינו הזכות לחוות שני סוגי קדושות: קדושת יו"ט וקדושת שבת. אמנם אין מחלוקת על כך שמדובר בשני סוגי קדושות שונים - כפי שאנו מכריזים בהבדלה של יו"ט שחל להיות במוצ"ש: "בין קדושת שבת לקדושת יום-טוב הבדלת" - אולם בשעור זה ננסה לבאר מהו אופיה של אבחנה זו.

הבדל מהותי או כמותי?

אפריורית, ניתן להציע שתי אפשרויות ביחס להבדל בין שתי הקדושות:

א. מדובר על קדושות השונות זו מזו באופן כמותי. כלומר, קדושת יו"ט היא מעיין קדושת שבת, אולם ברמה 'נמוכה' יותר.

ב. מדובר על שתי קדושות השונות זו מזו באופן מהותי.

הרמב"ם מציין את הצורך לקדש הן בלילי שבת והן בלילי יו"ט, ומסביר:

"כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכיפורים שכולם שבתות ה' הן"

(הלכות שבת, פכ"ט הלי"ח)

בולט לעין, שלדעת הרמב"ם קדושת יו"ט וקדושת שבת הן שתי קדושות בעלות אותו אופי - "שכולם שבתות ה' הן" (הבנה א')[1].

לעומת זאת, בדברי האבן-עזרא על התורה עולה כיוון שונה:

"אמר חכם מהחכמים הגדולים: ידוע כי שבת אחת שבת ה', אם כן מה טעם 'שבתותי'? והשיב, בעבור כי שתא אלפי שני הוה עלמא, הנה האלף השביעי שבת, גם שנת השמיטה שבת - שבתות רבות בכל שנה. ודע, כי לא מצאנו מפורש במועדים שבת רק שכתובה, ומחלוקת יש בפירוש 'ממחרת השבת'... ויום הכיפורים נקרא שבת רק לישראל, לא לשם"

(שמות ל"א, י"ג)

האבן-עזרא כותב במפורש, שהחגים אינם 'שבת' בשום צורה שהיא. ברור מדבריו, שאותה קדושה הקיימת ביו"ט היא בעלת אופי ייחודי (הבנה ב').

על עירוב תחומין ואוכל נפש

לכאורה ניתן להכריע את הדיון ביחס לאופי קדושת שבת ויו"ט, מדברי רש"י ביחס להכנה מיו"ט לשבת:

"מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב - דכתיב 'אך אשר יאכל לכל נפש', ושבת ויום טוב חדא קדושה היא, דתרוייהו 'שבת' איקרי, וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר"

(פסחים מו:)

לדברי רש"י, הסיבה שמותר להכין מיו"ט לשבת נובעת מכך שמדובר באופי קדושה דומה. לכן, כשם שהכנת אוכל נפש לצורך יו"ט דוחה את קדושת יו"ט, כך הכנת אוכל נפש לצורך שבת דוחה את קדושת יו"ט!

אולם, מדברי תוס' על אתר עולה הסבר שונה:

"ונראה לר"י דהכי פירושו לעיל: צרכי שבת נעשים ביו"ט לאו משום דקדושה אחת היא, אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת, אם לא יעשנה ביו"ט שוב לא יעשנה - חשיב כמו אוכל נפש דיו"ט"

(שם, מז:)

תוס' מבאר, שאם נאסור על אדם להכין את מאכלי השבת ביו"ט כאשר יו"ט ושבת צמודים זה לזה, לא נוכל להכין את צרכי שבת כלל. לכן, גם הכנת צרכי השבת נחשבת צורך 'אוכל נפש' ודוחה את קדושת יו"ט, למרות שאין מדובר בקדושות דומות[2].

אמנם, למרות שתוס' כותב בפירוש שקדושת שבת וקדושת יו"ט 'לאו קדושה אחת היא', עדיין אין הכרח להבין שמדובר בשתי קדושות השונות זו מזו באופן מהותי (הבנה ב' לעיל). ייתכן, שמדובר בקדושות השונות זו מזו רק באופן 'כמותי' וקדושת יו"ט היא קדושת שבת 'פחותה', אלא שגם הבדל זה גורם לכך שהכנת אוכל לשבת איננה דוחה את קדושת יו"ט.

סוגיה נוספת ממנה ניתן לכאורה להכריע את החקירה אותה העלנו לעיל, עוסקת בעירוב תחומין:

"הכי קאמרי ליה רבנן לר' אליעזר: אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום? אמר להן: אבל כשם שאין מערבין ליום אחד חציו לדרום וחציו לצפון, כך אין מערבין לשני ימים, יום אחד למזרח ויום אחד למערב... אמרו לו לר' אליעזר: אי אתה מודה שאין מערבין בתחילה מיום טוב לשבת? אמר להן: אבל הא לאו קדושה אחת היא!"

(עירובין לח.)

מדברי הגמרא עולה, שלדעת ר' אליעזר ברור ש"לאו קדושה אחת היא", ואילו רבנן מסתפקים האם מדובר בשתי קדושות או שמא בקדושה אחת.

אמנם, גם כאן ניתן להעלות שאכן מדובר בקדושות השונות זו מזו רק באופן כמותי, אולם שוב, הבדל זה גורם לכך שא"א לערב מיום טוב לשבת. לפי הבנה זו, גם אם יש קשר בין הקדושות, הצירוף שלהן בזה אחר זה הוא מקרי ולכן הן נחשבות כשתי קדושות שונות.

אם כן, לא ניתן להוכיח באופן מוחלט מהסוגיות אותן הבאנו שקדושת שבת וקדושת יו"ט הן שתי קדושות השונות זו מזו באופן מהותי.

על תפילה וקדושה

למעשה, מהתוספתא בברכות ניתן להוכיח שהמחלוקות שהעלנו במהלך השעור ביחס לקדושת יו"ט וקדושת שבת, קיימות כבר בין התנאים עצמם:

"יום טוב שחל להיות בשבת - בית שמאי אומרים: מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יו"ט בפני עצמה ומתחיל בשל שבת, ובית הלל אומרים: מתפלל שבע ומתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. רבי אומר: אף חותם בה 'ברוך מקדש השבת וישראל והזמנים'"

(פ"ג, י"ג)

הראשונים חולקים בהבנת דברי רבי: האם מדובר בדעה שלישית, החולקת הן על ב"ה והן על ב"ש, או שמא רבי רק מסביר את דברי ב"ה?

רש"י מבאר:

"'ומתחיל להזכיר של שבת תחילה' - 'ותתן לנו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה'; 'ומסיים הברכה בשל שבת' - 'מקדש השבת' ותו לא; 'ואומר קדושת היום באמצע' - 'ותתן לנו ה' א-להינו את יום המנוחה הזה ואת יום חג הפלוני הזה'"

(ביצה יז., ד"ה "מתחיל")

לפי הסבר זה, רבי חולק על ב"ה וסובר שחתימת הברכה היא 'מקדש השבת וישראל והזמנים', ולא 'מקדש השבת' ותו לא.

לעומת זאת, הרמב"ם מסביר את דעת ב"ה בצורה שונה:

"מתחיל בברכה אמצעית בעניין שבת ומשלים בעניין שבת ואומר קדושת היום באמצע ברכה וחותם בה... 'מקדש השבת וישראל וראשי חדשים'"

(הלכות תפילה, פ"ב הלי"א)

ומסביר הכסף-משנה על אתר:

"ולפיכך נראה שרבינו היה מפרש 'ומסיים בשל שבת' לא לעניין חתימה קאמר, אלא שאומר איזה עניין של שבת כמו 'ישמחו במלכותך'... והאי ברייתא לא דיברה [לדעת הרמב"ם] בעניין החתימה"

לפי הבנה זו, רבי 'משלים' את דעת ב"ה ומסביר כיצד יש לחתום את הברכה לשיטתם.

אם נשים לב, הרמב"ם מציין שעיקר התפילה צריכה להיות תפילת שבת. אולם, דברי הרמב"ם עוסקים בראש חודש שחל להיות בשבת. המהרש"א מתייחס לגישה דומה ומסביר:

"דביום טוב [שחל להיות בשבת] מתפלל כסדר של יום טוב, אבל ראש חודש מתפלל כסדר של שבת, עד כאן לשון תוספות ישנים"

(יז.)

לדברי תוס' ישנים, כאשר יו"ט חל להיות בשבת עיקר התפילה היא כסדר שמתפללים ביו"ט, בניגוד לראש חודש שחל להיות בשבת, אז עיקר התפילה היא כסדר שמתפללים בשבת.

אם נתבונן במחלוקת בתוספתא לפי ההסברים השונים, נדמה שנוכל לראות בה השתקפות של הדעות אותן תיארנו במהלך השעור: דעת בית שמאי איננה מתפרשת באופן חד-משמעי - ייתכן שלדעתם קדושת יו"ט וקדושת שבת הן שתי קדושות שונות, וייתכן שלדעתם מדובר בשתי קדושות בעלות אופי דומה שנזדמנו לחול בחדא-מחתא באופן מקרי. בכל אופן, לדעתם אין לשלב בין הקדושות ויש לתת ברכה עצמאית לכל קדושה; לעומת זאת, לדעת בית הלל מדובר בקדושות השייכות לאותו 'עולם'. לכן אנו מערבים בין תפילת שבת ותפילת יו"ט ואין מפרידים בין הדבקים. לדעתם, אנו יוצרים ברכה אחת משותפת לקדושות היום.

לפי הבנת דעת בית שמאי ובית הלל כפי שאנו מציעים, נדמה שניתן לבאר את המחלוקת בהבנת דברי בית הלל ורבי.

להבנת הרמב"ם (ע"פ דברי התוס' ישנים), לדברי בית הלל אמנם קדושת שבת וקדושת יו"ט הן קדושות השייכות לאותו עולם קדושה, אולם כאשר יו"ט חל להיות בשבת קדושת יו"ט מאפילה על קדושת שבת. לכן מסביר רבי, שלדברי בית הלל יש לחתום בשתי הקדושות - 'מקדש השבת וישראל והזמנים' - אולם עיקר התפילה היא כתפילת יו"ט. לעומת זאת להבנת רש"י, לדעת בית הלל חותמים רק בשל שבת. לפי הבנתו, לדעת בית הלל, כיוון שקדושת שבת היא החמורה יותר, קדושת שבת היא זו ש'משתלטת' על היום. לכן יש לחתום רק בקדושת שבת - 'מקדש השבת'[3]. לשיטת רש"י, רבי חולק על בית הלל וסובר שמדובר בקדושות דומות ההולכות זו לצד זו בלא עדיפות לאף אחת מהן.

אם כן, מצינו שלוש דעות שונות בתוספתא, מלבד שיטת בית-שמאי:

א. השבת היא הקדושה הדומיננטית. לכן, קדושת יו"ט נספחת אליה וחותמים רק 'מקדש השבת' (דעת בית הלל אליבא דרש"י)

ב. אין עדיפות לקדושת שבת או לקדושת יו"ט, והן משתלבות זו לצד זו לאורך הדרך (דעת רבי אליבא דרש"י)

ג. קדושת יו"ט היא הקדושת הדומיננטית. לכן, קדושת שבת נספחת אליה ועיקר התפילה היא תפילת יו"ט (דעת בית הלל ורבי אליבא דהרמב"ם והתוס' ישנים)

הקדוש-ברוך-הוא וקדושת ישראל

כעת, ננסה להוסיף רובד מחשבתי נוסף לדברים.

הראי"ה עומד על ההבדל בין קדושת יו"ט לקדושת שבת ומסביר:

"קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן - 'ברוך ה' יום יום' - והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים: בקודשת השבת תחילה למקראי קודש בתור קדושת מקורית שהיא משפעת על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים בתור מקבלי שפעת הקודש על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים"

(אורות הקודש ב', עמ' ש"ג)

לדברי הראי"ה, ברור שמקור כל קדושה הוא בקב"ה. לדבריו, היחס בין קדושת יו"ט לקדושת השבת הוא, שקדושת השבת היא קדושה מקורית אותה טבע הקב"ה בזמן, ועל ידי 'ישראל דקדשינהו לזמנים' מושפעת קדושת זו על הימים הטובים.

לפי תיאור זה, קדושת יו"ט היא תולדה של קדושת השבת. לכן, מובן מדוע לדעת בית הלל (אליבא דרש"י) ניתן לחתום 'מקדש השבת' גם כאשר מדובר גם ביו"ט.

לעומת זאת, הדעות השונות אותן ראינו לעיל זוקקות ביאור. כיצד סובר רבי (אליבא דרש"י) שקדושת יו"ט היא בעלת מעמד עצמאי לצד קדושת שבת, וכמו"כ כיצד לדעת בית הלל (אליבא דהרמב"ם) קדושת יו"ט היא הקדושה הדומיננטית ביו"ט שחל להיות בשבת? אם אכן קדושת יו"ט היא תולדה של קדושת שבת - איזה מעמד עצמאי יכול להיות לקדושה זו?

בהקשר זה, נדמה שניתן לציין שני מאפיינים הקיימים בקדושת יו"ט ואינם באים לידי ביטוי בצורה דומה בקדושת שבת:

* קדושת שבת היא בראש ובראשונה 'זכר למעשה בראשית'. מדובר בקדושה שהקב"ה, הנמצא מחוץ להוי-ה המוכרת לנו, מקדש את היום השביעי כאשר הוא בורא את עולמו. בלשון אחרת, מדובר בקדושה טרנצנדנטית.

לעומת זאת, קדושת יו"ט היא קדושה שבעיקרה היא 'זכר ליציאת מצרים'. מדובר בקדושה הנובעת מהתערבותו והשגחתו של הקב"ה במהלכי העולם. קדושה זו נובעת מהתערבותו של הקב"ה בתוך העולם הזה. בלשון אחרת, מדובר בקדושה אימננטית, הנובעת מהופעת הקב"ה בתוך כלי העולם הזה, ובעיקר בעם ישראל - 'ישראל דקדשינהו לזמנים'.

* אם נבחן את מוספי שבת לעומת מוספי יו"ט, נגלה הבדל מעניין. מוסף שבת מהווה הכפלת עולת התמיד של כל יום ויום: בעוד שבכל יום מקריבים כבש אחד בבוקר וכבש אחד בערב, בשבת מוסיפים שני כבשים בתור קרבן מוסף. לעומת זאת, קרבן מוסף של יו"ט הוא הרבה יותר מורכב: כל חג וחג כפי מידתו.

ניתן ללמוד מכך, שבעוד שקדושת שבת עדיין שייכת למעגל החיים השגרתי, אלא שמדובר בקדושה כפולה, קדושת יו"ט היא קדושה יוצאת-דופן ופורצת גבולות. במידה מסוימת, הבדל זה הפוך מההבדל הראשון אותו ציינו: קדושת השבת היא קדושה השייכת עדיין למעגל הטבע, ואילו קדושת יו"ט היא קדושה החורגת מעבר לגבולות הטבע המוכרים.

לאור שני ההבדלים שציינו, ניתן להבין מדוע יש מקום להעצים את קדושת יו"ט גם כאשר היא חלה בשבת, ולתת לה מעמד עצמאי מבלי לטשטש את קדושת השבת הניצבת לצידה.

אי"ה, נזכה כולנו להפנים הן את קדושת שבת והן את קדושת יו"ט, על ידי ביטוייה המלאים בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו.



* השעור נאמר בשבת פרשת 'נשא' תשס"ח, סוכם ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] אמנם, הבנה זו בדעת הרמב"ם איננה הכרחית. ייתכן, שגם אם יו"ט נחשב 'שבת ה'', עדיין קיים פער מהותי בין קדושת החג לבין קדושת השבת.

[2] יש לזכור, שבעבר לא היה אפשר להכין אוכל ולשמור אותו לאורך זמן. לכן, לא ניתן להכין את צרכי שבת קודם יו"ט בלי שיתקלקלו.

[3] ועיין בדברי השטמ"ק (ביצה שם) ההולכים בדרכו של רש"י: "על פי הפשט מתחיל בשבת - שמתחיל ממש בשל שבת". לדבריו, עיקר התפילה היא כסדר שמתפללים בשבת, בניגוד לדעת התוס' ישנים.