דילוג לתוכן העיקרי

בין רוחני לגשמי

הרב ברוך גיגי
24.09.2011
קובץ טקסט

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." (דברים ל', יא-יג)

נחלקו פרשני המקרא בזיהוי "הַמִּצְוָה הַזֹּאת" – מצוות התשובה או כל המצוות כולן. בין כך ובין כך, אף אם מדובר כאן על עבודת ה' בכלליותה – מתארת כאן התורה קרבה גדולה לאותה מצווה.

עלולים היינו לחשוב שהמצווה נמצאת בשמים, לשם אין כלל אפשרות להגיע. אף אם המצווה אינה בשמים, עלולים היינו לחשוב שהיא מעבר לים; מקום שאליו אי אפשר להגיע ללא הכשרה מסוימת, אשר בזמן התורה – קשה עד בלתי אפשרית.

מדובר כאן על שתי אפשרויות שונות: אחת על השמים ואחת על הארץ. שתיהן שגויות, כיוון שהמצווה קרובה אלינו – 'בפינו ובלבבנו לעשותה'.

מדוע שנחשוב שהמצווה כה רחוקה מאתנו? נראה שיקל עלינו לענות על שאלה זו: מדובר כאן על התורה, על כלל המצוות. מושגים אלו – רוחניים הם, ומנוגדים לאדם הגשמי. אפשר היה לטעון שפער זה בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך אין הוא יכול להתחבר לתורה.

אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם עצמו. האדם, העשוי גוף ונשמה, גשמי ורוחני כאחד, מוכיח שכך ורק כך, אפשר להתקיים. ננסה לתת דוגמה למצווה המסמלת את קרבתנו אליה – בפינו ובלבבנו.

מהנהגת משה להנהגת יהושע

בפתחה של פרשת וילך מתוארת העברת המנהיגות ממשה ליהושע. ראשית, מדובר על מעבר ההנהגה בהקשר לכיבוש הארץ:

"ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ." (דברים ל"א, ג-ו)

אולם הארץ קשורה בקשר הדוק עם תורת ה', ועל כן משה מעביר מיד הלאה אף את התורה. כאן מתוארת העברת התורה לכהנים, ולצד זאת – מצוות הקהל:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ." (דברים, ט-יג)

אם כן, משה מעביר יחד את ההנהגה – הצבאית והתורנית, הארצית והשמימית. לצד זה, מתוארת מצוות הקהל. בני ישראל מתאספים כולם לפני ה' ושומעים את התורה מפי המלך.

מהי מטרתה של התקהלות זו? הגמרא בחגיגה עונה:

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף – אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן." (בבלי חגיגה ג ע"א)

ישנה כאן מטרה לימודית ומטרה חווייתית. אולם, נראה סביר שהמטרה הלימודית היא משנית. קשה לחשוב שהמלך, הקורא את כל ספר דברים לפני כל העם, מעביר ידע רב לשומעים. אולם, מבחינה חווייתית יש כאן מעמד ייחודי: כל העם כולו שומע את המלך קורא בתורה, במקום אשר יבחר ה'.

התורה מגדירה מועד מדויק למצווה זו – "בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת". מדוע נבחר דווקא מועד זה?

כדי לענות על שאלה זו, ניזכר בקצרה במחזור החקלאי, החוזר על עצמו פעמיים בשבע שנים: בשנתיים הראשונות של השמיטה מביא החקלאי מעשר שני, בשנה השלישית מעשר עני, וברביעית מתקיים וידוי מעשרות.

מחזור זה חוזר פעם נוספת: בשנים הרביעית והחמישית מפרישים מעשר שני, בשנה השישית מעשר עני, ובשביעית וידוי מעשרות. אם כן, פתח השנה השמינית מהווה התחלה חדשה. זוהי התחלה חדשה, הזדמנות חדשה, ובה אנו מקיימים את מצוות הקהל.

גם לקריאה בתורה יש מחזוריות דומה. מנהג ארץ ישראל במשך שנים רבות היה לסיים את קריאת התורה אחת לשלוש וחצי שנים – פעמיים בשבע שנים. מחזוריות זו כמעט זהה למחזוריות החקלאית.

אנו רואים חיבור בין התורה לארץ, בין הרוחני לגשמי. חיבור זה בא לידי ביטוי גם בברכות היחידות שאנו מכירים אשר חיובן מן התורה: ברכת התורה וברכת המזון, "על הארץ הטובה אשר נתן לך".

בגמרא בנדרים נאמר:

"אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא." (בבלי נדרים כב ע"א)

אם לא היו חוטאים בני ישראל בחטא המרגלים, הם היו מקבלים את חמשת חומשי התורה וספר יהושע בלבד. בפשטות, נראה שספר יהושע לא היה ניתן לצד חמשת חומשי התורה, אלא כחומש שישי וכחלק מהם. כיבוש ארץ ישראל היה אמור להיכלל כמקשה אחת לצד קבלת התורה ופרטיה. אולם, לאחר החטא, כיבוש ארץ ישראל מקבל ספר נפרד – ספר יהושע.

החיבור שבין ארץ לתורה

אך חלוקה זו אינה מוחלטת. גם לאחר החלוקה יש תורה בארץ ויש ארץ בתורה, רוחני בגשמי וגשמי ברוחני. אף הארץ, הכֹה-גשמית, מקבלת אופנים רוחניים ברורים. בחומש דברים מתארת התורה:

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה." (דברים י"א, י-יב)

בארץ מצרים, הלחם תלוי בארץ. האדם משקה את הארץ באמצעות רגליו הדורכות על הארץ, כמו בגן הירק. לעומת זאת, בארץ שבה אנו נמצאים, אף הלחם, הביטוי הגשמי ביותר, תלוי בשמים. תלוי בעיני ה', אשר מביט בארץ לכל אורך השנה.

~*~

הזכרנו את וידוי המעשרות, המתבצע כחלק מהתהליך המתרחש פעמיים בשבע שנים. לאחר שהאדם מתאר את הקפדתו על מצוות התורה, חוזר האדם לארץ, ומתפלל:

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." (דברים כ"ו, טו)

האדם מתפלל לברכה לעם ישראל ולאדמה. האדמה אשר ה' נשבע לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש. גם כאן, קיום מצוות הארץ על פי התורה, מסתיים בתפילה על הארץ.

לאחר תפילה זו, לאחר שהאדם אכן מקיים את כל שנצטווה, אומרת התורה:

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" (שם, טז-יח)

לאחר הציווי, לאחר שהאדם מקיים את מצוות התורה בכל לבבו ובכל נפשו, הוא זוכה לאותה מערכת יחסים בלתי אפשרית עם ה': אנו מאמירים את ה' והוא מאמיר אותנו. כל זאת לאחר אותו חיבור בין הרוחני לגשמי, בקיום מצוות ה' – כולל הארציות שבהן. פסגתו של התהליך היא בשתי מילים, המופיעות בפסוק הבא:

"וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר." (שם, יט)

עם קדוש. עם שמחבר בין רוחני לגשמי, בין גוף לנשמה, בין ארץ לתורה. עם זה, הוא שזוכה להיות עם קדוש.

דברים אלו ראויים לתשומת לב מיוחדת בימים אלו, עם הגעת הימים הנוראים. ימים שבהם אנו מחפשים את דרכנו, הם הימים שבהם עלינו להיות מודעים עד כמה הדברים בפינו ובלבבנו. עד כמה המצוות הנראות מנותקות מאתנו, כה רוחניות ונשגבות – הן למעשה חלק מאתנו, בפינו ובלבבנו.


השיחה סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)