דילוג לתוכן העיקרי

ויקהל | בינת הלב

קובץ טקסט

א.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'..."

הוקשה מלאכת המשכן לשבת גם בפרשת כי-תשא, וגם בפרשת ויקהל. מהיקש זה נובעים מספר דיונים הלכתיים, ונגזרות משמעויות הלכתיות, כגון ל"ט מלאכות שבת הנלמדות ממלאכת המשכן, והגדרת מלאכה בשבת כ"מלאכת מחשבת". אך מעבר למשמעות הלכתית זו, נראה שניתן לעמוד על זיקה אחרת בין השבת לבין המשכן, זיקה בעלת משמעות רעיונית עמוקה.

ב.

כיחס בין המשכן למימד המקום, כך היחס בין השבת למימד הזמן. כשם שהמשכן הוא 'מקדש המקום', כך השבת היא 'מקדש הזמן'. כפי שהשבת היא תכלית מעשה בראשית (כמטרה, ולא רק כשלב סופי), כך המשכן היא תכלית הבריאה, בבחינת "אז ישוב סוד אלוה לשכון עליהם ואז ישובו להיות גאולים" (הקדמת הרמב"ן לספר שמות). על המשמעות העמוקה של היות המשכן בתוך עם-ישראל והויית מקום לשכינה במחנה, וכן בדברי הרמב"ן המצוטטים, הארכנו רבות בשיחתנו לפרשת תרומה.

עד כה עסקנו בשני מימדים: הזמן והמקום. אך העולם לא נבנה משני מימדים אלה בלבד, אלא יש להוסיף עליהם מימד שלישי, המשלים את 'החוט המשולש': האדם. גם לאדם יש מקדש, והוא: הלב. "בלבבי משכן אבנה". אדם הרוצה לקדש ולהקדיש עצמו, נדרש בראש ובראשונה לעבוד על הלב. "וטהר ליבנו לעבדך באמת", "לב טהור ברא לי אלהים".

ג.

בפרשתנו, ישנו ביטוי החוזר על עצמו מספר פעמים: "חכם לב". ביטוי זה אינו פשוט כלל: בדרך כלל איננו רגילים לדבר על הלב כמקומו של החכמה, אלא לייחס את החכמה לראש ולמוח. הלב בדרך כלל נתפס כמקומו של הרגש. אך הפסוק מדבר על 'חכמת הלב', כיוון שהלב הוא מקדש האדם. "אשר נתן תבונה בהמה", הבינה מיוחסת ללב - 'לב מבין' (ברכות סא:). הבינה היא עמוקה יותר מחכמה. החכם מבין את מה שאומרים לו; בעל הבינה מבין דבר מתוך דבר. יש כאן יסוד עמוק ביותר: את החכמה ניתן להשיג בשכל, בטוב טעם ודעת. אך האדם השואף להגיע למקום של קדושה והתחברות לקב"ה אינו יכול ליצור חיבור דרך השכל בלבד, אלא נצרך לבינת הלב. להיות אדם עם הלב במקום הנכון, עם טהרת הלב וחום של לב - זוהי בינת הלב. מקדש האדם - לא בכדי אמרו שהוא בלב. אין לזלזל בדעת ושכל, אך לא לשכוח: "רחמנא ליבא בעי".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)