ביקור ז' ימים - בדיקת קרבן פסח ד' ימים לפני שחיטתו

  • הרב משה טרגין

ביקור ד' ימים - בדיקת קרבן פסח ד' ימים לפני שחיטתו

השם "שבת הגדול" ניתן לשבת שלפני פסח בשל המאורעות שהתרחשו בה ובשל תפקידה ההיסטורי המיוחד ביציאת מצרים. על אף שקרבן פסח נשחט בי"ד בניסן, התורה ציוותה שהבהמות שיוקרבו יילקחו ארבעה ימים קודם. באותה השנה שבה יצאו בני ישראל ממצרים, י"ד בניסן חל ביום חמישי, ובני ישראל נצטוו לקחת את קרבן הפסח מי' בניסן, דהיינו משבת. לקיחה מוקדמת זו מסמלת את תחילת הגאולה, הודות לתפקידה כמבשרת את הקרבתו של קרבן הפסח. בשבת הגדול אנו מציינים אירוע זה, ומתחילים, למעשה, את תקופת ההכנה לפסח. אנו מציינים את שבת הגדול גם כאשר היא אינה חלה בי' בניסן, התאריך המקורי שלה.

בפרשת בא התורה מנמקת מדוע נצטוו ישראל להפריש את קרבן הפסח ד' ימים לפני מועד הקרבתו: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" (שמות י"ב, ה). מפסוק זה לומדת הגמרא במסכת מנחות את דין "ביקור ד' ימים" - יש לבדוק את קרבן הפסח ד' ימים לפני שחיטתו. למעשה, הגמרא מרחיבה דין זה גם לגבי קרבן התמיד - קרבן העולה שהיה קרב פעמיים ביום בבית המקדש. שיעור זה יעסוק בדין ביקור. המילה "משמרת" מופיעה הן בקרבן פסח והן בצורה שונה במקצת ("תשמרו") בקרבן התמיד, ועל כן דין ביקור חל גם על קרבן התמיד.

סביר למדי, שלהלכה זו אין קשר עם בדיקת כשרותו של הקרבן. כל בעל חיים נחשב כשר עד שיימצא בו מום. ההלכה מתייחסת לכל בעלי החיים ככשרים מכוח חזקת כשרות עד שיוכח אחרת. בהתחשב בדיני חזקה הרגילים, אין מקום להניח שקרבן התמיד או קרבן הפסח זקוקים לבדיקה מיוחדת. נראה, שדרישת התורה ל"משמרת" נוגעת להיבט אחר של ההקרבה - להגביר בקרבנו את תחושת הציפייה לקרבן. אם נבין כך דרישה זו של התורה, כי אז היא דרישה חיצונית שאינה קשורה לכשרותו ההלכתית של הקרבן, ואינה גוזרת דבר על מצבו הפיסי בשעת ההקרבה. אין לנו סיבה להניח שדרישה זו של התורה לתוספת משמרת בקרבן פסח, נוגעת למצבה של הבהמה בשעת ההקרבה, על אף שאנו יכולים להבין שדרישה זו של התורה משתלבת בהלכות הקרבן כחלק מתהליך ההקרבה.

ואולם, מדרש "תורת כהנים" לומד הלכה זו ממקור אחר - מקור שממנו משתמעת הבנה שונה של ההלכה. בתחילת ספר ויקרא התורה אומרת: "תמים יקריבנו", ועל פסוק זה דורש הספרא "יבקרנו ויקריבנו" - יש לבקר את הקרבן לפני הקרבתו על המזבח. למרות שהספרא אינו מתייחס בפירוש לדין ביקור ד' ימים, ניתן לשייך הלכה זו לדין ביקור. הר"ש משאנץ, בפירושו לספרא, אכן מקשר בין הדינים. הקישור שיוצר הספרא בין ביקור ד' ימים לבין תמימותו (שלמותו) של הקרבן, מגדיר מחדש את דין ביקור. התורה מחדשת לנו שבקרבן פסח דרושה בדיקה מיוחדת של כשרותה של הבהמה לפני ההקרבה. בניגוד למקרים הרגילים, שבהם התורה מסתפקת בחזקת כשרות של כל בעלי החיים - חזקה המבוססת על סטאטוס קוו, בתחום הקרבנות דורשת התורה בדיקה מיוחדת ד' ימים לפני ההקרבה.

סיכום:

ניתן להבין שדין ביקור ד' ימים הוא דרישה נוספת המיוחדת לקרבן פסח, ואין לו קשר למצב הכשרות של הקרבן; זוהי מגבלה חיצונית שהתורה הטילה על תהליך ההקרבה. לחלופין, ניתן לומר שדין ביקור הוא חומרה מיוחדת בקרבנות, חומרה המצריכה בדיקה של הקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו. אפשר לתלות את שתי ההבנות הללו במקור שממנו נלמד הדין.

המקרה הקלאסי שיעזור לנו לבחון איזו מההבנות שהעלינו היא ההבנה הנכונה, הוא מקרה שבו הקרבן הוקרב ללא ביקור ד' ימים. מה דינו של קרבן כזה - כשר או פסול? הגמרא במסכת סוכה (מב.) אומרת שמי שהקריב קרבן בשבת בלא שביקר אותו לפני שחיטתו חייב חטאת (על כך שחילל שבת שלא לצורך), וגם חייב בקרבן נוסף במקום קרבן זה שלא עלה לו. ה"אור זרוע" בסי' רפ"ח מעמיד דין זה של הגמרא במקרה שבו נתגלה מום בקרבן לאחר השחיטה, והשחיטה התבצעה למעשה בבעל חיים פסול להקרבה. לעומתו, תוספות שם סבורים שמדובר במקרה שבו לא נתגלה כל מום בבהמה, והיא נמצאה ראויה לשחיטה. פסילת הקרבן, לדעת תוספות, אינה בשל מום שנתגלה בו, אלא בשל העובדה שקרבן זה לא עבר ביקור. ללא בדיקת הבהמה לפני הקרבן, הקרבן לא נחשב כשר, אפילו אם לאחר שחיטתו לא נמצא בו כל פסול. בדיקה זו של הקרבן לפני שחיטתו הכרחית לקביעת מעמדו ההלכתי של הקרבן ככשר להקרבה. למעשה, ה"אור זרוע" בסוף הסימן שצוטט לעיל, מעלה אפשרות זו בעצמו, ומסתמך על תוספתא (פסחים פרק ה') מדהימה בלשונה: "כשהן מבוקרין הן תמידין וכשאין מבוקרין אינן תמידין". לשון זו מצביעה בבירור על כך שביקור ד' ימים הוא חלק מתהליך ההכשרה ההלכתי של הקרבן.

שאלה נוספת שיכולה להיפתר לאחר הגדרת אופי דין ביקור נוגעת למועד שבו יש לעשותו. האם יש לבקר את הבהמה לאחר שנרכשה ויועדה לקרבן, או שמא אפשר לבקר אותה עוד לפני שנקנתה? עניין זה נידון ב"טורי אבן" על מסכת מגילה (כט:). אם מטרת הביקור היא להבטיח את כשרותה של הבהמה, אין משמעות למועד שבו הוא נעשה, כל עוד הביקור נעשה לפני ההקרבה. בדיקת כשרותו של בעל החיים אינה תלויה במעמדו ההלכתי. לעומת זאת, אם הביקור משמש כחלק מההכנה הנפשית לקראת הקרבן (יצירת הציפייה לקרבן טרם הקרבתו), ייתכן שהוא יצטרך להיעשות על ידי בעלי הקרבן לאחר קנייתו וייעודו להקרבה, כהכנה לשחיטה.

הגמרא במסכת פסחים (צו) קובעת שפסח דורות - קרבנות הפסח שנעשו לאחר השנה הראשונה, שבה נעשה הפסח במצרים - אינם טעונים "מקח מבעשור", כלומר אין צריך לקנותם מי' בניסן. ניתן להסיק מהגמרא הזו שהביקור נעשה עוד לפני הקנייה וההפרשה. המאירי בפסחים מתאר את תהליך הביקור כנעשה עוד בעדר, לפני ההפרשה לקרבן: "שיבקרו בעדר".

נפקא מינה הלכתית נוספת נקבעת על פי הגדרת אופי הדין. האם יום השחיטה נחשב חלק מימי הביקור? רש"י במסכת ערכין (יג:) מצטט שתי דעות בעניין. אם אנו מתייחסים לתהליך הביקור כחלק מתהליך ההכנה הנפשית שלפני ההקרבה, צריך כל יום להיות יום מלא - הבהמה צריכה לעבור ד' ימים המוגדרים כ"משמרת", חוץ מיום ההקרבה. לעומת זאת, אם אנו מתייחסים לתהליך הביקור כאל תהליך שנועד להבטיח את כשרותה של הבהמה לקראת השחיטה, אין משמעות ליום השחיטה כל עוד הבהמה נמצאה כשרה לפני ההקרבה. למעשה, במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יש התייחסות לשלושה ימי ביקור ולא לארבעה. מספר זה מזכיר לנו את כללי החזקה הרגילים, שבהם חזקה נקבעת על פי אירוע מסוים החוזר על עצמו ג' פעמים (שור מועד, נידה, חזקת ג' שנים). מדברי המכילתא עולה בבירור, שדין ביקור נועד להבטיח את כשרות הקרבן, ועל כן מסתפקים בו בג' ימים, שכן ניתן להגיע לחזקת כשרות תוך ג' ימים. ניתן לומר, שהדעה המובאת ברש"י המחשיבה גם את יום השחיטה כחלק מד' ימים, הולכת גם היא בכיוון זה. כדי ליצור חזקה מספיקים ג' ימים; אם נתחשב גם ביום השחיטה נגיע לד' ימים, דבר שאינו נצרך לדעות אלו.

כפי שצוין לעיל, רש"י מביא דעה שלפיה ניתן להחשיב את יום השחיטה כחלק מימי הביקור. רש"י דוחה דעה זו, שהרי קרבן הפסח נקנה בי' בניסן והוקרב בי"ד בניסן. כתוצאה משאלה זו משנה רש"י את דעתו בנוגע לכלל דין ביקור. ניתן להעלות על הדעת חילוק בין קרבן פסח לקרבן תמיד: במקרה של קרבן התמיד, מטרתו היחידה של הביקור היא לקבוע את מעמדה של הבהמה ככשרה להקרבה מבחינת שלמותה הפיסית. אם זו מטרת הביקור, אין צורך ביום רביעי עצמאי חוץ מיום השחיטה. ייתכן שההפך הוא הנכון - מכיוון שהביקור נועד להכשיר את הקרבן, מוטב שייעשה במועד הסמוך ביותר להקרבת הקרבן. במקרה כזה, למרות הפגיעה באחד מימי הביקור, קיימנו את דין ביקור בצורה הטובה ביותר. לעומת זאת, בקרבן פסח הביקור הוא חלק מתהליך ההקרבה - "משמרת" של ד' ימים לפני ההקרבה. בשל אופיו הכפול של דין ביקור בקרבן פסח, יש לבקר את הבהמה ד' ימים מלאים כדי להגיע למצב זה של "משמרת". למרות שהגמרא למדה את דין ביקור של קרבן התמיד מדין ביקור של קרבן הפסח, אין מדובר בשני דינים זהים. לביקור בקרבן פסח יש תפקיד כפול, בעוד שבקרבן התמיד יש לביקור תפקיד אחד בלבד.

ה"חזון איש" (בפירושו על הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין) שואל באיזו תדירות יש לבדוק את הבהמה במהלך ימי הביקור. בהנחה שהביקור נועד לקבוע את כשרות הבהמה, נוכל לצפות לכך שיהיה צורך במספר בדיקות. לעומת זאת, אם הביקור נועד לשמש כהכנה נפשית לקרבן, המבוצעת באמצעות מעורבות המקריב בבדיקת הקרבן, ניתן להסתפק בבדיקה אחת המגדירה את פרק הזמן של הביקור כתקופת בדיקה של הקרבן.

נקודות מתודיות:

1. המקור שממנו נלמדת ההלכה יכול לעזור לנו בהבנת אופיה. לעתים קרובות, נמצא במדרש הלכה (ספרא, ספרי, מכילתא) מקור שונה להלכה, המעלה הבנה שונה לגבי אופיה של ההלכה. למרות שלהלכה אין אנו פוסקים כדעה המובאת במדרש ההלכה נגד דעת הגמרא, ייתכן שדעה זו תובא בגמרא, חרף העובדה שהגמרא עצמה למדה את אותה ההלכה ממקור שונה. ביסודו של דבר, המדרש יכול לסייע בידינו להבין הלכה מסוימת, למרות שהוא לומד אותה מפסוק אחר.

2. לעתים, הלכה יכולה לקבל אופי שונה בהתאם למקרה שבו היא מופעלת. ניתן לומר, שלביקור יש אופי מסוים במסגרת קרבן פסח, ואופי אחר במסגרת קרבן התמיד. הבדל זה יכול להתקיים למרות שהגמרא משווה בין השניים מבחינת המקור להלכה. לפעמים ההשוואות שהגמרא עורכת הן השוואות חלקיות.