בישולי עכו"ם

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 9
בישולי עכו"ם
א. טעמי האיסור
בשיעור שעבר למדנו מעט על איסור בישול עכו"ם, אגב לימוד הנושא של פת עכו"ם. בשיעור זה נעסוק ישירות בבישול עכו"ם.
המשנה בע"ז (לה:) קובעת שחכמים אסרו בישול עכו"ם, ומצאנו בראשונים שני טעמים לאיסור:
א. חשש חתנות, דהיינו חכמים קבעו להתרחק מגויים על ידי איסור לאכול מבישולם, כדי למנוע מצב של קרבה שעלול להוביל ח"ו לנישואים עם גויים. כך כותבים רש"י במשנה (לה: ד"ה "והשלקות"), תוספות (לז: ד"ה "והשלקות"), ורמב"ם (מאכלות אסורות, י"ז, ט).
ב. חשש שמא הגוי יאכילנו דבר שאסור באכילה. כך כותבים רש"י בפירוש לגמרא (לח: ד"ה "מדרבנן") ואור זרוע (ע"ז, קצ"א).
המשותף לשני הטעמים הוא שיסוד החשש הוא שהבישול יוביל לקרבה בין ישראל לבין עכו"ם, וקרבה זו עלולה לגרום לבעיות שונות. כפי שנראה להלן, ישנם מספר מקרים של נפקא מינות בין שני הטעמים, וכמו כן באופן כללי מסתבר שהחשש לחתנות מצריך דרגת קירבה גדולה יותר מאשר החשש להאכלת איסורים.
כעת נעסוק במקרים שונים בהם דנו הפוסקים באיסור זה.
הרב רפאל בירדוגו (תורות אמת, קי"ב) רצה לדייק מהשו"ע (קי"ב, א) שהאיסור חל רק על בישולם של גויים שהם עובדי עבודה זרה, ולפי זה ניתן להקל בעובדים ישמעאלים, שאינם נחשבים כעובדי ע"ז. אולם, האחרונים דחו סברה זו (עיינו הליכות עולם, ז', קב), שכן הן חשש חתנות והן החשש שיאכילנו דבר אסור קיימים בכל גוי, גם אם איננו עובד ע"ז.
מומרים ושאינם מקיימים מצוות
בספר תפארת למשה (קי"ג; מובא בפתחי תשובה, יו"ד, קי"ג, א) כתב שבמקרה של מומר תהיה נפקא מינה בין שני הטעמים לאיסור: על פי הטעם של חתנות נתיר, כיוון שמותר להתחתן עם מומר; אך על פי הטעם של חשש לאכילת איסור יש לאסור, כיוון שיש חשש שהמומר יאכילנו דבר אסור. על פי זה מסיק הפתחי תשובה (שם), שגם בישול של מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה אסור. הלכה זו מגבירה את הבעיה המעשית בדין זה, שכן יתכן שכל חילוני מוגדר כמומר בדין זה, ואסור לאכול מבישולו.
הראשונים נחלקו בבישול הנעשה בבית ישראל. התוספות (ע"ז לה: ד"ה "אלא מדרבנן") מביאים בשם הר"ר אברהם ב"ר דוד, שכאשר הנכרי מבשל בביתו של ישראל, אין חשש של חתנות ולא של שמא יאכילנו דברים אסורים, אך רבנו תם חלק עליו.הגמרא (שם) לומדת על איסור בישולי נכרים מהפסוק "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב', כח) שמאכלים הדומים למים, שאינם משתנים בבישול, מותרים בבישול נכרי. נראה שלדעת הר"ר אברהם ב"ר דוד האיסור הוא רק באופן המדובר בפסוק, דהיינו ברשותו של הגוי; אך לדעת רבנו תם חכמים אסרו בישולי נכרים באופן גורף, והשתמשו בפסוק הנ"ל כאסמכתא בלבד.
הבית יוסף (יו"ד, קי"ג, בדק הבית) ציין שרוב הראשונים החמירו כרבנו תם, וכן נפסק בשו"ע (קי"ג, א).
עבדים ושפחות
הארחות חיים (הלכות איסורי מאכלות, סימן ס"ז) מוסר בשם הרמב"ן בתשובה שניתן להתיר בישול של שפחות:
דעתי שאין איסור בשפחות הללו הקנויות לנו, דמלאכה דעבד ערל דישראל היא, דקנוי לו למעשה ידיו, ומוזהר עליו בשבת מן התורה, וליתיה בכלל גוים. והלכך ליתיה בכלל גזרות דידהו. וכן נהגו.
אולם, הארחות חיים גם מציין את דעת הרא"ה (עיינו בדק הבית, בית ג', שער ז), שבעל נפש ראוי להחמיר על עצמו, והרשב"א כתב שיש לאסור אפילו בדיעבד (שו"ת, א', סימן ס"ח).
להלכה, שתי הדעות מובאות בשו"ע:
יש מי שמתיר בשפחות שלנו; ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד.
(קי"ג, ד).
עבדים ושפחות בביתו של יהודי
יש שהקלו בצירוף של שני המצבים, דהיינו שפחות המבשלות בביתו של הישראל (איסור והיתר הארוך [מ"ג, יג; אך רק לגבי דיעבד]). בהגהות שערי דורא (ע"ה, ב) כתב בשם מהרא"י כך:
שבכמה מקומות נוהגים להניח שפחות גויות לבשל ולצלות בבית, ואין שולחין יד בתבשיל או בצלי כלל; ואפשר שסמכו אהה דאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית בגחלים.
בדומה לכך פסק הרמ"א:
ובדיעבד יש לסמוך אדברי מתירים. ואפילו לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל, שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט.
(קי"ג, ד).
מהו יסוד ההיתר בשפחות ועבדים? מלשון שערי דורא והרמ"א משמע שההיתר הוא רק משום שלא יתכן שהיהודי אינו מתערב במשהו בעת הבישול (מציאות שלפי הרמ"א [קי"ג,ז] מתירה את המאכל שבושל ברובו על ידי הגוי).
לפי הש"ך (ז) נראה שאף הרמ"א אסר בשפחות שכורות, והוא הקל רק בשפחות קנויות. הש"ך עצמו סובר שניתן להקל גם בשפחות שכורות מהסיבות שהוזכרו לעיל, בנוסף לסברת הרשב"א (בשו"ת הנ"ל, אף שלא הובאה בבית יוסף ובדרכי-משה), שהשפחות עושות את מלאכתן בעל כורחן ולא מרצון, ולכן אין בכך קירוב הדעת. לדעת הש"ך, אפשר שגם המחבר יסכים להתיר בשל סברה זו, אף שהוא לא כתב זאת. ניתן להבין בדבריו שיש להבחין בין עבדים ושפחות קנויים, שאינם יכולים להתפטר מעבודתם, לבין משרתים ומשרתות שכל עבודה שנעשית על ידם יכולה להיחשב כעבודה מרצון. הלבוש (א) כותב שבשפחות ועבדים הסברה להיתר היא הבדלי המעמדות: כיון שהן (השפחות) שפלות, לא יווצר מצב של קירוב וקלות ראש.
הסברה של הריחוק שבין המבשל לבין האדם האוכל מהתבשיל יכולה להתיר במקרים של בתי חרושת ומפעלים, בהם לרוב האדם האוכל כלל אינו מכיר את זה שבישל עבורו. כמה מהפוסקים האחרונים (כגון שולחן-גבוה, קי"ג, ט - י; שו"ת רב-פעלים, או"ח, ו'; שדי חמד, פאת-השדה, מערכת בישולי גויים, א') הקלו במסעדות בשל הצירוף של עבדים ושפחות בבית ישראל.
בברכי-יוסף (יו"ד קי"ב, ט) מובא בשם תשובת מהרי"ט צהלון (קס"א) שההיתר של בישול בבתי חרושת ומסעדות זהה להיתר שיש בפת פלטר (קי"ב, ב[1]), אף במקומות שנהגו איסור בפתו של בעל הבית: בשני המקרים אין חשש לקירוב הדעת העלול להביא לידי חתנות. יש שאינם מדמים את גזירת בישולי נכרים, החמורה, לגזירת פת נכרי, שהיא קלה יותר (עיינו שו"ת מנחת-יצחק, ג', כו ,ו; ז', סב). בשו"ת שבט הלוי (ו', קח ,ו) כתב שעל אף ששמע מהחזון-איש שיש להחמיר, דעתו היא שניתן להקל מחמת הסברה של הריחוק בבתי חרושת מהצרכנים.
 
 
 
בגמרא מובא שמאכל שנאכל חי ומאכל שאינו עולה על שולחן מלכים לא נאסרו. הראשונים נחלקו בשאלה האם כדי להתיר דרושים שני התנאים, או שדי באחד מהם (עיינו תוספות, ע"ז לח. ד"ה "איכא בינייהו", בשם רבנו תם; רא"ש, ע"ז, ב', כח; רשב"א, תורת הבית, בית ג' שער ז; ר"ן, טו. באלפס ד"ה "הראשון"; רמב"ם, מאכלות אסורות, י"ז,ז; רמב"ן, ע"ז, לז: ד"ה "פסק ר"ת"; אנציקלופדיה תלמודית, ערך בשולי גויים, ציונים 38-43).[2] בשו"ע (קי"ג, א) נפסק לקולא, דהיינו שכדי לאסור צריך שהמאכל גם לא יאכל חי,[3] וגם שהוא יעלה על שולחן מלכים.
האחרונים דנו בשאלה האם ההגדרות של "נאכל חי" ו"עולה על שולחן מלכים" הן אוניברסליות (על פי רוב העולם) או שהן נקבעות על פי כל מקום ומקום. החיד"א הסתפק בכך (שו"ת חיים שאל, א', עד,ו), אך בספר מקור-מים-חיים (קי"ג) כתב על פי דברי הפרי חדש (א) ש"דבר הנאכל חי" נקבע על פי רובא דעלמא, ו"עולה על שולחן מלכים" נקבע על פי מנהג המקום. ניתן לדייק זאת גם מלשון הרמב"ם, שלתנאי "עולה על שולחן מלכים" הוסיף את המלה "מקום" - "במקום שעולין על שלחן מלכים... אסורין..." (מאכלות אסורות, י"ז, יח - יט).
הגמרא (ע"ז לח:) אומרת שבמקרה של עירוב שני סוגי אוכל, כזה שנאכל חי וכזה שלא נאכל חי (שבושל על ידי עכו"ם), הקובע הוא העיקר: אם העיקר הוא המאכל שלא נאכל חי אז אסור, ואם העיקר הוא המאכל שנאכל חי אז מותר.[4] כך נפסק גם בשו"ע (שם, ב). הפרי-חדש (קי"ג, ב) למד מכאן שניתן להקל במשקאות כמו קפה ובירה, כיון שעיקרם הוא מים, והטעם המופק מהקפה ומהלתת הוא טפל למים. אמנם מסקנה זו מתבקשת מן הגמרא, אך בהתחשב בטעמה של הגזירה - קירוב דעת המוביל לחתנות או לאכילת איסורים - קשה להקל בכך, שהרי שתיית משקאות מקרבת מאוד. ואכן, בחכמת-אדם (סו, יד) כתב שלמרות שמצד הדין ניתן להקל, הרי שלמעשה "ראוי לכל בעל נפש להרחיק" ול"כל אשר בו ריח תורה" להחמיר בכך.
כאמור, הגמרא מן הפסוק "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב', כח) שמאכלים הדומים למים, שאינם משתנים על ידי האש בבישול, מותרים בבישול נכרי.
נראה שיש מחלוקת ראשונים במקרה בו האוכל התבשל על ידי האש, אבל לא ניכר בו שינוי, שכן מצינו מחלוקת בשאלה מדוע אפונים שגוי בישלם מותרים. לפי הר"ן (ע"ז יד: באלפס) הם מותרים מפני שלא נשתנו מברייתן על ידי האור; הרמב"ם (מאכלות אסורות, ז ,יז) נימק את ההיתר בכך שאדם לא מזמן את חבירו לאכול קליות; והרשב"א (תורת הבית הקצר, בית ג', שער ז [צד.]) כתב שהסיבה היא שהם נאכלים חיים. נראה שלדעת הרמב"ם והרשב"א העובדה שהמאכל השתנה על ידי האש איננה סיבה להתיר, ולכן הם מתירים מסיבות אחרות.
היתר הר"ן לא מוזכר בשו"ע; הרמ"א (קי"ג, ב) פסק להתיר את האפונים מפני שהם לא עולים על שולחן מלכים, בדומה לסברת הרמב"ם, ומכך עולה שגם השו"ע וגם הרמ"א לא פוסקים את הר"ן. לעומת זאת, הש"ך (א) סובר ש"עיקר בש"ס" כר"ן, והוא מביא שורת ראשונים הפוסקים כמוהו, אך גם הוא מודה שרוב הפוסקים חולקים על הר"ן. למרות הסתייגות זו, הפוסקים[5] צירפו סברה זו לסברות נוספות כדי להתיר מקרים שונים של בישול עכו"ם.
בשונה מבישול עכו"ם, פת עכו"ם הותרה בנסיבות מסויימות (עיינו יו"ד, קי"ב, ובשיעור הקודם). לעתים קיים ספק האם יש להגדיר מאכל מסויים כתבשיל או כפת, ובשיעור שעבר ראינו שלהלכה מקובל שההגדרה לעניין זה היא כהגדרה לעניין ברכות: אם מברכים על המאכל "המוציא" הוא נחשב לפת, ואם לא - הוא נחשב לתבשיל.
מלבד בישול באש, קיימות אפשרויות בישול אחרות, כגון: עישון, מליחה וכבישה,[6] וכיום מוכרים לנו גם מקורות חום נוספים, כגון: חשמל, מיקרוגל וקיטור.
הטור (קי"ג) קובע שרק כאשר יש מקור אש חל איסור בישול נכרי, ולא במקרה של מליחה, כבישה או עישון.[7]. האם ניתן להשליך מההיתר זה לאמצעי בישול שאינם אש גלויה, כגון חשמל וקיטור? לכאורה ההבדל ביניהם הוא, שהראשונים (מליחה וכדומה) משפיעים ישירות על האוכל באופן השונה מחום, ואילו האחרונים (חשמל וכדומה) מחממים את הסיר שבו מונח המאכל רק בדרך שונה (מבחינה זאת בישול במיקרוגל דומה יותר למליחה, לכבישה ולעישון כיון שהבישול אינו על ידי חום).[8] דיון דומה יש לגבי בישול בשבת: לדעת האגלי טל (האופה, אות מ"ד) בישול בחמה מותר כיוון שהוא אינו דרך בישול, כלומר הוא ממקד את ההיתר במעשה; ואילו הרב משה פינשטיין (אגרות משה, או"ח, ג', נד) ממקד את ההיתר בתוצאה: לדעתו, אוכל שהוכן על ידי חמה שונה מציאותית מאוכל שהוכן בבישול רגיל.
הרב וואזנר (שו"ת שבט-הלוי, ח', קפה) פסק שאיסור בישולי נכרים חל גם על בישול במיקרוגל, שכן הטעם לאיסור - שלא להתקרב לגויים - קיים במיקרוגל כשם שהוא קיים באש רגילה. אבל יש סוברים שגם דין בישולי נכרים תלוי בהגדרת המושג 'בישול' באופן כללי בהלכה, ובכך שוות הלכות בישולי נכרים להלכות בישול בשבת.[9] יש מקום להוסיף קולא זו כסניף להקל במקרה של ספיקות נוספים.
באשר לבישול על ידי חשמל - הרב בן ציון אבא שאול (הובאה דעתו בשו"ת עטרת פז, ב', קד) כתב שפעולת ההדלקה יוצרת רק את הכח החשמלי הראשון, שאין בו כדי לבשל, ואילו החשמל הזורם אחר כך כבר אינו מכוחו של הנוכרי אלא כוח כוחו, ולכן אין בבישול בחשמל איסור של בישול עכו"ם.
בבישול על ידי קיטור, כתבו כמה פוסקים (הובאו בדרכי תשובה, קי"ג, טז) שהוא לא היה בכלל הגזירה שנגזרה על בישולי נכרים, ובכך שונה בישול בשבת, שנאסר גם כשנעשה בתולדות האור והחמה, מבישולי נכרים.
 
 
 
בפת נכרים ניתן להקל כאשר ישראל סייע באפייתה (שו"ע, קי"ב, ט; עיינו גם בשיעור הקודם). היתר דומה לכך מצאנו גם לגבי בישול עכו"ם:
מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש, ואינו חושש; שופתת אשה קדירה על גבי כירה, ובאת עובדת כוכבים ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת.
(ע"ז, לח.)
הגמרא לומדת מכאן קל וחומר להתיר תבשיל שגמר בישולו נעשה על ידי ישראל, אף שתחילתו נעשתה בידי גוי, והיא מסכמת:
בין שהניח עובד כוכבים והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי - מותר. ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד גוי.
בעקבות הגמרא, הראשונים בחנו האם ניתן להשוות את ההיתר בפת נכרים להיתר בבישולי נכרים. בהכנת הפת יש שלושה שלבים: הסקת התנור, אפייה וחיתוי. להלכה נפסק שדי בכך שישראל יעשה אחד משלבים אלו, ולו באופן מינימלי ביותר, כגון הוספת קיסם לאש. גם בבישול יש שלושה שלבים: הדלקת האש, הנחת מאכל וחיתוי בגחלים, והראשונים נחלקו האם ניתן להקל גם בבישול בזריקת קיסם. רבנו יונה (אגרת התשובה, אות ל"ט), הר"ן (ע"ז, טו: באלפס, ד"ה "פת שלש") והריב"ש (תקי"ד) כתבו שאין להקל בכך, ויש לכך כמה הסברים: הט"ז (קי"ב, ז), ביאר שהוספת קיסם היא פעולה משמעותית בתנור אפייה, אבל לא באש הבוערת מתחת לתבשיל; לפי הרשב"א(תורת הבית, בית ג, בסופו) , הקולא בפת היא משום חיי נפש, וטעם זה לא קיים בתבשיל; והבית יוסף (קי"ג, ד"ה "והר"ן") הסביר שבפת ניכר שההדלקה על ידי ישראל נעשתה לצורך אפיית הפת, בעוד שבתבשיל יתכן שהוספת הקיסם היא לצורך חימום. משום כך, לדעתו, חיתוי תחת הקדירה מועיל, כי ניכר שפעולה זו נעשתה בשביל הבישול. לעומת הבית יוסף, הרמ"א (דרכי משה, ד') מצטט ראשונים שמקלים בהוספת קיסם גם בבישול (ביניהם: איסור והיתר [מ"ג, ט], מרדכי [ע"ז, תתל"א]). מחלוקת הבית יוסף והדרכי משה מובאת גם בשו"ע: השו"ע כתב שרק נתינת מחבת לתוך תנור על ידי הישראל מתירה, ואין להתיר על ידי הוספת קיסם, אך הרמ"א חולק:
ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול, כמו לענין פת, וכן נוהגין. ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל - שרי[10].
(קי"ג, ז).
הט"ז (ח') הוסיף בשם הדרכי משה שדי גם בליבוי האש בפיו, אך הוא מסייג את ההיתר של הרמ"א רק לבישול בבית ישראל.
אם כן, לפי הבית יוסף יש מקום להקל דווקא כאשר הישראל סייע לבישול באופן ממשי, דהיינו שהבישול שנעשה על ידו הוא לפחות בשיעור של בן דורסאי (עיינו בהמשך), ואז גם אם הגוי המשיך בבישול - מותר, (עיינו בדבריו - קי"ג, ו, ח, וְ-י). אולם, לעיל ראינו שלדעת השו"ע חיתוי תחת הקדירה מתיר, ועל פי סברה זו כתב האבני נזר (יו"ד, צ"ו, ה) שאם ישימו את הקדירה על הכיריים, ואז ישראל ידליק את האש, גם הבית יוסף יודה שמותר.
נפקא מינה משמעותית בין הבית יוסף לבין הרמ"א היא במפעלי מזון: לדעת הרמ"א די בכך שיהודי ידליק את האש, אך לדעת הבית יוסף יש צורך שיהודי יסייע סיוע ממשי לבישול, או לפחות שהוא שיניח את התבשיל על האש. אמנם, יתכן שלפי האבני נזר די בפעולה שיהיה ניכר מתוכה שהיהודי עושה אותה לצורך הבישול, ובמיוחד ניתן לסמוך על כך בסירים כבדים או קבועים במקום, בהם אין כלל פעולה של הנחה על האש. במקרים אלו אפשר שגם לבית יוסף די בכך שהיהודי מדליק את האש כאשר התבשיל כבר מונח על הכירה, ואם כך מספיקה הדלקה אחת בתחילת היום למשך כל היום, כפי שהיא מועילה בפת (עיינו בשיעור הקודם).
בהלכות שבת מצינו שיעור של "בישול בן דורסאי", שהוא בישול חלקי של האוכל, ובישול זה נחשב מספיק לכמה עניינים. הראשונים נחלקו מהו שיעור זה: לדעת רש"י (שבת, כ., ד"ה "בן דורסאי") מדובר בשליש הבישול, ולדעת הרמב"ם (שבת, ט' ,ה) מדובר בחצי הבישול השו"ע (קי"ג, ח) פוסק להקל כרש"י בעניין זה. אם כן, ניתן לומר שאוכל המוכן על ידי אבקות אינסטנט וכדומה, שבושל חלקית כבר במפעל, יחשב למבושל כבר, ואם גוי הכין את התבשיל הוא לא יאסר.[11] אולם, יש שטענו שכיון שהמאכל יבש והוא ראוי לאכילה רק על ידי בישול נוסף, הבישול הראשון אינו נחשב, ונמצא שכעת הגוי הוא זה שבישל. מקרה עם עקרון דומה לכך אך הפוך נידון בשו"ת אבקת רוכל (ל'), בנוגע לחיטים ששלקו אותם גויים, ולאחר מכן יהודים חוזרים ומייבשים אותם לגריסים. הסברה המובאת שם היא שהבישול הראשון אינו ניכר בגריסים, ולכן הם מותרים. על פי זה, ניתן להקל באבקות אינסטנט מסויימות המיוצרות על ידי גויים, אך הבישול הנעשה בבית על ידי יהודי לא מותיר זכר לבישול הראשון שלהם.[12]
 
האם הכלים בהם בישל הגוי נאסרים, ואוסרים מאכל נוסף שיבושל בהם אף על ידי יהודי? שאלה זו חשובה למסעדות ולאולמות בהם בישלו גויים בעבר, אך כעת יהודי מבשל.. בעל ספר התרומה (כ"ז), הרשב"א (תורת הבית הקצר, בית ג', שער ז) והר"ן (שו"ת, ה', יא) סוברים שהכלים צריכים הכשר, אך הרא"ש (ע"ז, ב', לד) והרא"ה (בדק הבית, בית ג', שער ז [צד.]) כתבו שאין צורך בהכשר. השו"ע פסק בסתם לאסור והביא ב"יש אומרים" את הדעה המקלה, אך הוא מציין שגם לדעת האוסרים ניתן להגעיל כלי חרס שלוש פעמים, כיוון שלאיסור זה אין עיקר מדאורייתא (קי"ג, טז). שאלה מעין זו עולה במיוחד כאשר גוי מבשל לצורך יהודי בשבת; הרא"ה (שם) התיר, ובעקבותיו פסק הרמ"א:
גוי שבישל לחולה בשבת - מותר למוצאי שבת, אפילו לבריא, ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים, דכל כהאי גוונא היכרא איכא.
(קי"ג, טז).
הש"ך (כא) מציין סיבה נוספת להתיר: בישול נכרי בטל ברוב, ובדרך כלל כמות האוכל המתבשלת בכלי היא גדולה מהטעם הבלוע בדפנותיו. בחכמת-אדם (ס"ו, יב) הכריע שניתן להתיר את הכלים לאחר מעת (24 שעות) לעת ללא הגעלה.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   עיינו בשיעור הקודם.
[2]   ניתן לתלות מחלוקת זו בשאלת טעמו של האיסור: חשש חתנות קיים רק במצב של קרבה גדולה יחסית, ולכן נחשוש רק במאכלים שגם אינם נאכלים חיים וגם עולים על שולחן מלכים. החשש של שמא יאכילנו דבר איסור קיים גם בקרבה פחותה, ולכן נאסור גם במצב בו רק אחד מן התנאים מתקיים. אולם, בפועל לא מצינו תלות כזו, וכך, למשל, הרמב"ן, הסובר שהטעם הוא חשש לחתנות (ע"ז לז:) סובר שדי בתנאי אחד כדי לאסור.
[3]   הקביעה האם מאכל נחשב כנאכל חי או לא איננה חד משמעית. למשל, ניתן לגמוע ביצה חיה, אך אף על פי כן השו"ע (שם, יד) פסק שביצה שבושלה על ידי נכרי אסורה. הט"ז (יד) הקשה על פסק זה ממחלוקת שמביא השו"ע שני סעיפים קודם לכן (סעיף יב) לגבי דגים מלוחים גדולים, שגם הם נאכלים חיים על ידי הדחק בלבד, ואף על פי כן הובא שם שיש שמתירין אותם אם צלאם גוי. בתירוצו, הוא מחלק בין דרגות של דחק - ביצים נאכלות כשהן חיות רק בדחק גדול, אך דגים מלוחים נאכלים אף בדחק פחות מכך.
[4]   הדוגמא בגמרא היא "כסא דהרסנא" - רוטב דגים וקמח: אילו שומן הדגים, שניתן לאכלו חי, היה העיקר - אז תבשיל זה היה מותר בבישול עכו"ם. אבל כיון שהקמח, שלא ניתן לאכלו ללא בישול, הוא העיקר, מאכל זה אסור לאכילה אם בישלו גוי.
[5]   עיינו אגרות משה, או"ח, א', קל; יביע אומר, ד', או"ח כו, לד; עטרת פז, חלק א, כרך ב, יו"ד, הערות, אות ו.
[6]   במליחה ובכבישה אמנם אין מקור חום, אך הם נחשבים כבישול בתחומים אחרים בהלכה.
[7]   הבית יוסף ביאר את המקורות לכך:
כן כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר, בית ג', שער ז) והוא נלמד מדתנן "שלקות של גוים - אסורין" (ע"ז לה:). ושלקות היינו תולדות האור, אבל מליחה לא אשכחן. ועוד, מדשרי בפרק אין מעמידין (ע"ז לט:) כבשים שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, ואף על פי שהכבוש הרי הוא כמבושל, אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ועוד, מדאמרינן (שם, לז:) אמתניתין דשלקות, דאתיא מדכתיב (דברים, ב', כח) "אוכל בכסף תשבירני וכו'" - מה מים שלא נשתנה ברייתן ע"י האור וכו', אלמא לא אסרו אלא ע"י האור.
     כמו כן, מפורש בירושלמי בנדרים (ו', א) שעישון גוי אינו אוסר משום בישולי נכרים.
[8]   בטיגון החמיר ערוך השולחן (קי"ב, כד), וקבע שהוא אסור כבישול.
[9]   עיינו בספריו של פרופ' זאב לב, "בישולי נוכרים באמצעות תנור מיקרו-גל", ו"מערכי-לב", עמוד תמז; כמו כן, עיינו במאמרו של הרב חיים פנחס שיינברג, "בירור בדיני דרכי בישול החדשים בתנור מיקרוגל", בתוך "אורייתא", יח.
[10]            לפי זה ניתן להשאיר נר שדולק לזמן רב, וממנו ידליקו את הגז בכל עת.
[11]            בתנאי, כמובן, שהאבקה הוכנה על ידי יהודי.
[12]            עיינו בהרחבה בעניין זה במאמרו של הרב שאול ישראלי זצ"ל, "אבקת תפו"א לעניין בישולי עכו"ם", תחומין, י"ז, עמודים 359-364.