ביצה | בישול ואפייה מיום טוב לחברו

בספר ויקרא מצווה התורה על חג הפסח ואומרת:

"בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ"       (כ"ג, ז).

על פי ציווי זה, המלאכה האסורה ביום טוב היא מלאכת עבודה. בספר שמות מביא הכתוב כי לצד מלאכת עבודה האסורה, קיימת מלאכה נוספת המותרת ביום טוב:

"וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם"                                                           (י"ב, טז).

פרשני התורה, עמדו על מטבעות הלשון השונים, בהם משתמש הכתוב למלאכות האסורות והמותרות ביום טוב. מדבריהם עולה כי מלאכת עבודה מצביעה כלל הנראה על כל מלאכות היצירה שבאות לשימור וקיום העולם כגון זריעה וחרישה, ואילו מלאכת 'אוכל נפש' הן אותם מלאכות הבאות להנאת האדם (עיין בדברי הרמב"ן ויקרא כ"ג, ז).

מה דין מלאכת אוכל נפש שנעשתה ביום טוב, אולם האדם שעשה אותה אינו עתיד להנות ממנה ביום טוב עצמו? האם העדר הנאה תחשיב את המלאכה כאסורה ותחייב את עושה? בשאלה זו נחלקו האמוראים:

"איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל" (פסחים מו:).

הנחת היסוד בדברי הגמרא הינה כי כאשר התורה התירה מלאכת אוכל נפש, היא דרשה שפעולה זאת תהיה תכליתית, כלומר, שגם אם מבצע המלאכה אינו עתיד להנות מפירותיה יהיו אחרים בעלי פוטנציאל הנאה - 'מקלעי ליה אורחים'^[1]. כך, גם לרב חסדא הסובר כי לא אמרין הואיל, במידה ויבאו אורחים הן יצילו את העושה מאיסור.

במילים אחרות ע"פ תפיסת האמוראים כאשר התורה התירה מלאכת אוכל נפש, היא לא הפקיעה את איסור עשיית מלאכה מהם אלא סיפקה פטור בלבד. לכן, מלאכת אוכל נפש שלא תביא את האדם להנאה - אסורה.

כפי שהוכחנו מתוך דברי הפרשנים לפסוקים העוסקים בהיתר מלאכת אוכל נפש, היתר זה מבוסס על הנאת האדם, ואינו מחייב בדווקא את הנאתו של עושה המלאכה. האמוראים נחלקו באיזו מידה הנאה פוטנציאלית של הסביבה יכולה להתיר את המלאכה. לדעתנו הדבר תלוי ביסוד חשוב במהות היתר מלאכת אוכל נפש בו נחלקו האמוראים:

• לשיטת רבה הסובר שאומרים 'הואיל', והנאה פוטנציאלית מתירה את המלאכה, המוקד בהיתר מלאכת אוכל נפש הוא המחשבה בעת עשיתה. כל עוד המלאכה נעשית מתוך חשיבה שניתן יהיה להנות מפירותיה בתוך יום טוב היא מותרת.
• לשיטת ר' חסדא לא אומרים הואיל, משום שהדגש במלאכת אוכל נפש הוא על התוצאה^[2]. אם בשעת עשיית המלאכה אין לה פוטנציאל מימוש - לוקים על עשייתה^[3].

כדי לבהיר את מהות מחלוקת רבה ור' חסדא נעיין בשתי מחלוקות הדומות בסיטואציה ההלכתית, שגם בהם היה מצופה מאוד להפעיל את דין הואיל, ואעפ"כ נמנעו חכמים מלהזכיר דין זה.

לא אומרים 'הואיל' במקרה שאינו שכיח

הגמרא במסכת מנחות דנה בחיטת קרבן חטאת ביו"ט:

"איתמר: שחט שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת. אמר רבה, ואיתימא רבי אמי: חייב על השניה ופטור על הראשונה, ואפילו נתכפר לו בשניה, ואפילו נמצאת ראשונה כחושה" (מנחות סד.).

מדברי הגמרא עולה כי שחיטת החטאות ביו"ט כאשר הדבר אינו נצרך - הינה איסור. במילים אחרות היתר השחיטה ביו"ט בבית המקדש דומה להיתר מלאכת אוכל נפש. בשניהם, בהעדר הנאה מפירות המלאכה, עושה המלאכה עובר בלאו. האם גם במקרה זה ניתן להפעיל את הדין 'הואיל'?

נראה, כי לדעת רבה הסבור כי דין 'הואיל' תלוי במחשבת העושה, מאחר שבשעת שחיטת החטאת השנייה לא היה יעד אליו יכל היה השוחט להפנות את הקורבן, לא שייך להחיל את כאן את דין 'הואיל'.

אולם לשיטת רב חסדא הסבור כי דין 'הואיל' תלוי בפוטנציאל האפשרי לעשיית המלאכה, מאחר ואפשרי כי דם החטאת ישפך - היה מקום לומר שלא ילקה על החטאת השנייה שכן יש פוטנציאל להקריבה.

מדברי ר' אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים (פסחים אות מו), עולה כי מאחר ששפיכת הדם אינה מציאות שכיחה, לא אומרים את דין 'הואיל' במקרה של השוחט שתי חטאות. במילים אחרות, דין 'הואיל' רלוונטי רק כאשר מדובר בפוטנציאל שכיח.

 

קיומם של צורכי יום טוב

"בית שמאי אומרים: אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין, ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה "    (ביצה יא.).

לדעת בית שמאי, אין מוליכין את הסכין ואת הטבח אל הבהמה המעומדת לשחיטה במידה והם רחוקים זה מזה, שמא ימלכו מלעשות בהם שימוש לאור שיהוי הזמן.

על פי התזה שהצענו לעיל כי לשיטת רבה אין נדרשת ביום טוב הנאה של ממש במלאכת אוכל נפש, אלא מחשבת הנאה, לכאורה היה ניתר להתיר את הבאת הסכין מרחוק גם אם למעשה בסופו של דבר השוחט ומביא הסכין ימלכו בדעתם לשחוט את הבהמה.

את הקושיה הזו מעלה ר' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים ביצה אות מא) והוא נשאר בצ"ע. נראה כי ניתן לתרץ קושיה זו בכך שנבאר כי יסודו של דין 'הואיל' הוא באפשרות לקיים את צורכי יום טוב. כאשר השוחט ומביא הסכין מחליטים שלא להגיע אל הבהמה, צורכי יום טוב לא מגיעים לידי מימוש, ולכן אין אומרים דין 'הואיל'. אולם, במידה וכבר שחטו בהמה ישנם לפנינו צורכי יום טוב, וכאן השאלה היא האם צרכי יום טוב אלו יגיעו לידי מימוש. במקרה זה התחדש דין 'הואיל' בו נחלקו ר' חסדא ורבה. 

ריבוי בתבשיל מיום טוב לחברו

כשם שאין אופין מיום טוב לחול, כך לא אופין מיום טוב לחברו. אולם, בשונה מאפייה ליום חול, כאשר מדובר ביום טוב שני, התירו חכמים באופנים מסוימים את האפייה והבישול ע"י ריבוי המאכל:

"תנו רבנן: אין אופין מיום טוב לחבירו. באמת אמרו: ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אשה כל התנור פת, מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא. אמר רבא: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר"        (ביצה יז.)

הנחת היסוד של הברייתא שלפנינו הינה שיש להבחין בין ריבוי המאכל באפייה ובבישול. בבישול כפי שאומר המשפט העממי 'נוסיף כוס למרק', אין הבדל רב בין בישול מרק לשני סועדים לבישולו לשלושה. אולם באפייה הביטוי של ריבוי המאכל מוסיף גם איכות נוספת לתבשיל.

על בסיס הבחנה זו, הראשונים הבינו כי קיימים שני טעמים בהיתר ריבוי בתבשיל:

• שיטת רש"י: העדר הטרחה.
• שיטת הרשב"א: שיפור באיכות התבשיל.

הבית יוסף (סי' תק"ג) הבין כי ראשונים אלו נחלקו בטעם ההיתר, וכי יש לכך השלכה מעשית:

לשיטת רש"י כאשר הריבוי לא נעשה בשלב הכנת התבשיל (לשפוך כוס למרק), אלא לאחר נתינת התבשיל על האש - הריבוי אסור. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, מאחר וכל הטעם בריבוי הוא שיבוח התבשיל, ניתן לשבח את התבשיל גם לאחר נתינתו על האש.

למעשה, להלכה הקלו הפוסקים בדבר ולא דרשו כי הריבוי יעשה קודם הנתינה על האש.

קרטריון נוסף, הקשור לעניינו הוא הדרישה כי הריבוי לא ייחשב הערמה. מדברי התלמוד אנו לומדים כי קיימת הערמה פסולה, והערמה כשרה. בברייתא שהבאנו לעיל (יז:) אנו לומדים על הערמה פסולה - 'ובלבד שלא יערים'. אלא שהברייתא לא מבארת מהי אותה הערמה.

מדברי הראשונים משמע כי הערמה היא כאשר הריבוי לא נעשה קודם האכילה ביום טוב, אלא לאחר האכילה. במקרה זה, נראה כי מטרת כל הריבוי הינה לבשל ליום הבא ולא לצורכי יו"ט.

ברם, מתוך הסוגייה בדף יא משמע כי קיימת גם הערמה מותרת:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא".

המפרשים מסבירים כי מאחר ומליחת הבשר נעשית קודם האכילה ניתן למלוח מספר רב של חתיכות, אלא שנחלקו האמוראים האם ניתן לעשות פעולה זאת בבת אחת. לשיטת רב יהודה, מאחר שפעולת הריבוי נעשית במסגרת הכנת צרכי היום היא מותרת והדברים הם בבחינת הוספת כוס נוספת למרק. אולם לשיטת רב אדא, מאחר ומליחת החתיכות בבת אחת יוצרת מראית עין כאילו האדם מכין ליום שלמחרת - הדבר אסור. במילים אחרות גם כאשר הריבוי נעשה קודם האכילה נחלקו האמוראים באיזו מידה יש להקפיד כי לא יצטיר למביט מן הצד כי מדובר בפעולת הערמה.

להלכה פסק השו"ע כי בכל ענייני ריבוי יש להקפיד כי הריבוי יעשה קודם האכילה. ובמידה ואדם הערים וריבה בתבשיל לאחר אכילה, כל עוד הוא טעם מן התבשיל ביום טוב הראשון, לדעת השו"ע (סי' תק"ג) מותר לו לאכול את שאר התבשיל ביום השני. אולם לשיטת הב"ח (שם) אסור לאכול מן התבשיל שכן הוא נחשב מערים במזיד.