דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | דף כד | בכדי שייעשו

הגמרא בדף כ"ד דנה באריכות במקרה של נוכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, ויש חשש שהשיג את הדורון באיסור. מסקנת הדיון היא:

"אמר רב פפא: הלכתא, נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו".

האיסור להשתמש בדורון ביום טוב מובן, שהרי החפץ היה מוקצה וכן יש מקום לגזור שמא יתלוש. אך לא ברור מדוע יש להמתין גם במוצאי החג "בכדי שיעשו". בשאלה זו נחלקו הראשונים על הדף, ובדבריהם אפשר למצוא שתי שיטות שיש ביניהן נפקא מינה למעשה. רש"י (כד ע"ב ד"ה ולערב) כתב:

"ולערב אסורין בכדי שיעשו – כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב. והא דקאמר ולערב אסורים בכדי שיעשו, הא לאחר כן מותרים, אפילו לערב ראשון נמי, אף על גב דליל יום טוב שני הוא ממתין בכדי שיעשו ומותרין ממה נפשך: אם הלילה חול הוא – הרי המתין בכדי שיעשו, ואם קדש הוא – נמצא שנלקטו בחול".

לדעת רש"י יש איסור ליהנות ממלאכת יום טוב, ולכן יש להמתין עד כדי שיעשו הגויים את המלאכה ביום חול. לשיטתו, כאשר יש שני ימים של חג מותר להשתמש בדורון במוצאי החג הראשון (לאחר "כדי שיעשו") ממה נפשך: אם החג הראשון היה חול – הרי שהדורון נקטף בחול, ואם החג השני הוא חול – הרי שאפשר היה לעשות את המלאכה כעת. בין כך ובין כך, אין כאן הנאה ממלאכת יום טוב.

אמנם, התוספות על אתר חלקו הן על טעמו של רש"י והן על מסקנתו ההלכתית:

"והקשה הר"י לפירוש רש"י דפירש דלכך בעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב, אם כן המבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל, הא נהנה ממלאכת שבת! אלא ודאי אין זה הטעם, אלא הטעם שמא יאמר לנכרי לך ולקט, ומזה הטעם אסורים עד מוצאי יום טוב האחרון בכדי שיעשו, דאי אמרת דמותרין במוצאי יום טוב ראשון חיישינן שמא יאמר לנכרי ביום טוב ראשון לך והביא כדי לאכול מהן בשני, ואם כן על כרחך לילה הראויה לעשיה קאמר".

לדעת ר"י האיסור הוא גזירה שמא היהודי יאמר לנוכרי לעשות עבורו מלאכה ביום טוב, ולכן יש לאסור בשני הימים של החג משום שאם נתיר ביום השני עדיין יהיה ליהודי אינטרס לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה ביום הראשון כדי שיוכל ליהנות ממנה ביום השני.

ר"י מוכיח את שיטתו מדין מעשה שבת, שנידון בגמרא בחולין (טו ע"א) ובמקומות נוספים. בדין זה אנו רואים שאין איסור עצמי על הנאה ממעשה שבת, והראיה לכך היא שכאשר אדם מבשל בשוגג – מותר לאכול את התבשיל.

בדברי המפרשים אפשר למצוא שתי דרכים עקרוניות ליישב את שיטת רש"י. הרא"ש (ביצה ג, ב) והתוספות (חולין טו ע"א ד"ה מורי) כתבו בדעת רש"י שבישול של ישראל בשוגג הוא דבר לא שכיח, "ומילתא דלא שכיחא לא גזרו", והשפת אמת (כד ע"ב ד"ה בתוס') ביאר שלדעתם גם רש"י מודה שמדובר ב"גזירה" שמא יאמר לנוכרי, אלא שלדעתו הגזירה מוגבלת רק להנאה ממעשה שנעשה ביום טוב עצמו. משום כך לא ראו צורך לגזור על העושה מלאכה בשוגג, משום שאין זה שכיח שיעשה זאת.

אופן אחר ליישוב שיטת רש"י נמצא בדברי בעל ה'מגיני שלמה' בסוגייתנו. הוא עומד על כך שרש"י בחולין (טו ע"א ד"ה רבי) פסק כרבי יהודה, האוסר גם מעשה שבת שנעשה בשוגג. בעקבות הבנה זו הסביר ה'מגיני שלמה' את רש"י באופן הבא:

"רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת – ולא בשבת, והוא הדין לאחריני, דאף על גב דבשוגג חיוב סקילה ליכא, עבירה מיהא איכא, ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה".

כלומר, לדעת רש"י גם העושה מלאכה בשוגג בשבת אוסר את החפץ בהנאה עד "בכדי שיעשו". לפי שיטה זו דעת רש"י שונה במהותה מדעת התוספות, ולדעתו עצם העובדה שהמלאכה נעשית בשבת או ביום טוב אוסרת ליהנות ממנה.

נראה שאפשר למצוא נפקא מינה בין שתי ההבנות בשיטת רש"י במסגרת ההגדרה של דין 'בכדי שיעשו'. בדין זה יש לבחון אם הכוונה היא רק לעצם עשיית המלאכה על ידי הנוכרי, או לזמן שייקח לישראל לומר לנוכרי לעשות את המלאכה. לפי שיטת התוספות, וכן לדעת רש"י אליבא דהרא"ש והשפת אמת, צריך יהיה לאסור למשך כל הזמן שייקח לישראל למצוא נוכרי ולומר לו לעשות את המלאכה, כי רק כך לא ירוויח היהודי דבר ממעשיו של הגוי. לעומת זאת, לדעת רש"י אליבא דהמגיני שלמה צריך יהיה לאסור רק את משך הזמן שבו נעשתה המלאכה עצמה (עיין ים של שלמה ביצה ג, ו).

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)