בכורות דף יא – הפודה פטר חמור של חברו
הגמרא בסוגייתנו קובעת שאם אדם פדה את חמורו של חבירו, החמור פדוי:
"אמר רב הונא: הפודה פטר חמור של חבירו – פדיונו פדוי".
לדעת בעלי התוספות (ד"ה הפודה פטר חמור של חבירו) חובת הפדיון שייכת בכל אדם, ולא רק בבעלים, ואף במקום בו בעל החמור מתנגד למעשה.
הגמרא במסכת נדרים (לו ע"ב) מסתפקת האם אדם יכול להפריש תרומה מפירותיו של חברו ללא רשות חברו. בסוגיה בנדרים לא הביאו את דעת רב הונא בסוגייתנו כראיה לכך שניתן לתרום אף ללא דעת הבעלים, ונראה שבעלי התוספות מבינים שהסיבה לכך היא שיש חילוק בין תרומה לפדיון: לגבי תרומה למדו חז"ל מהכתוב שיש אפשרות למנות שליח לשם הפרשת התרומה, כלומר – הפרשת התרומה היא זכות ששייכת לבעלים, ואדם אחר יכול להפריש רק מדין שליחות (הגמרא שם דנה האם אדם יכול לתרום על של חברו מדין 'זכין לאדם שלא בפניו'). לעומת זאת, לגבי פטר חמור אין מקור לכך שהפדיון הוא זכות השייכת לבעלים, ולמעשה מדובר במצווה שכל אדם יכול לבצע. בעל המחנה אפרים (שלוחין כה) כתב שבמקרה זה יש לדון האם כאשר אדם פדה פטר חמור של חברו הוא נחשב כמי שחטף מצווה מחברו וצריך לשלם לו עשרה זהובים, או שהדין שונה.
הרשב"א והריטב"א (קידושין כג ע"ב) חולקים על בעלי התוספות, ולדעתם אין חילוק בין הפרשת תרומה ופדיון פטר חמור – כשם שצריך דין שליחות או זכיה בתרומה, כך גם בפדיון. המשנה למלך (הלכות תרומות פרק ד הלכה ב) מסביר שהגמרא בנדרים לא הביאה את דברי רב הונא כראיה מכיון שדרכן של סוגיות התלמוד ליישב שאלות באמצעות ראיות תנאיות, ולא בעזרת מימרות אמוראיות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)