בכורות | דף יט | נשתנה הטבע

המשנה בסוגייתנו עוסקת בבהמה שנקנתה מגוי, ובספיקות שעשויים להתעורר בעקבות קניה זו:

"הלוקח בהמה מן העובד כוכבים, ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה, רבי ישמעאל אומר: עז בת שנתה – ודאי לכהן, מכאן ואילך – ספק, רחל בת שתים – ודאי לכהן, מכאן ואילך – ספק, פרה וחמור בנות שלש – ודאי לכהן, מכאן ואילך – ספק."

גוי אינו נאמן להעיד אם בהמתו ביכרה אף כאשר הוא מסיח לפי תומו, משום שיש לו אינטרס להפריז בערך בהמתו ולטעון שכבר ביכרה, ולכן אין ביכולתנו לדעת האם הבהמה כבר ביכרה. הגילאים המובאים על ידי ר' ישמעאל במשנה מציינים שלב בו ברור כי הולד שנולד הוא בכור.

בעלי התוספות בסוגייתנו (ד"ה פרה וחמור) מעלים אפשרות (על פי פירוש רש"י בהמשך הגמרא) כי הגילאים המובאים במשנה אינם הגיל המוקדם ביותר בו הבהמות יכולות להרות, אלא גיל בו וודאי מדובר על הריון ראשון (במקרים אלו, אם הבהמה הייתה יולדת קודם לכן היא לא הייתה יכולה לחזור ולהרות כל כך מהר, ולכן ברור שהולד בכור). בעלי התוספות דוחים הבנה זו בעקבות גמרא מפורשת במסכת עבודה זרה (כד ע"ב):

גמרא זו מוכיחה ממשנתנו כי פרה וחמור אינם יכולים להוליד לפני גיל שלש. אם כן – הגילאים שמביא ר' ישמעאל במשנתנו מציינים את הגיל הצעיר ביותר בו הבהמות הנקובות יכולות להוליד, וממילא – לידה בגילאים אלו היא וודאי ביכורה של הבהמה.

בעלי התוספות במסכת עבודה זרה (כד ע"ב ד"ה פרה וחמור) תמהים על הגילאים הנקובים במשנה, שכן פרות יולדות לפני גיל זה:

"ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת וי"ל דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים"

ההסבר של בעלי התוספות לפער בין המשנה לבין המציאות הנפרשת מול עיניהם הוא שחל שינוי בטבע בעלי החיים מאז תקופת התלמוד. אם נאמר כן, יוצא שכיום ולד פרה שנולד בשנתה השלישית של הפרה הוא ספק בכור (בשונה מהאמור במשנה, הסוברת שהוא וודאי בכור), ודינו לרעות עד שיפול בו מום, ולאחר מכן הבעלים רשאים לאכול אותו.