דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף כד | חזיר בן רחל

סוגייתנו עוסקת במקרה שבו אנו מוצאים בהמה טהורה, החייבת בבכורה, מטפלת בולד הנראה כבהמה טמאה ומניקה אותו. הגמרא דנה בשאלה האם ניתן להניח שהבהמה מטפלת רק בולד שלה, או שהיא עשויה, במצבים מסוימים, לטפל גם בולדות של בהמות אחרות.
התוספות מעירים על נקודה אחת במהלך הסוגיא, ומדבריהם משתמע חידוש משמעותי לגבי מעמדה של בהמה נטולת סימני טהרה שנולדה מבהמה טהורה.
התוספות מתייחסים לעובדה שהברייתא נקטה כדוגמא לולד שיש לגביו ספק את המקרה של "חזיר כרוך אחר רחל", ואומרים שמשמע מכך שהברייתא רצתה להסתדר גם עם דעת ר' שמעון, שקבע (לעיל ו ע"ב) שגמל הנולד מן הפרה אסור באכילה (כזכור, חכמים חולקים על דעת ר' שמעון, וסוברים ש"היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור").
מדברי התוספות נראה שגם ר' שמעון, הסובר שבקביעת היתר אכילה הולכים אחר הולד, מסכים במקרה של חזיר הנולד מן הרחל. דעה זו אינה מוסכמת, ונראה שראשונים אחרים חלקו עליה (כן משמע מהרא"ש לעיל א, ה).
[האחרונים הקשו על הבנתם של התוספות מכך שהגמ' בדף ו מסבירה שר' שמעון לומד את דינו מהאזכור הכפול של איסור הגמל בפסוקים (בספר ויקרא ובספר דברים), ולכאורה אין סיבה לחלק בין הגמל ובין חיות אחרות שהוזכרו פעמים – השפן, הארנבת והחזיר. בעיון זה לא נדון בשאלת מקור הדין, אלא רק בסברא שהוא מבטא.]
לכאורה נראה שכדי להסביר את דעת התוספות עלינו לומר שר' שמעון אינו מחדש שגמל בן פרה נחשב כגמל, שהרי אם היינו אומרים שמינו של הולד נקבע לפי מראהו שלו, ולא לפי אמו – אין סברא לחלק בין גמל בן פרה לחזיר בן פרה, ובשני המקרים היה עלינו לקבוע את מינו של הולד על פי מראהו שלו. אם כן, עלינו לומר שהתוספות סבורים שר' שמעון מחדש שאמנם הולד נחשב כאמו, אולם ישנו דין מיוחד הקובע שגם פרה הנראית כגמל אסורה באכילה.
נפק"מ אפשרית לחידוש זה עשויה להיות לגבי דינה של פרה בת גמל. אם מינו של הולד נקבע על פי מראהו שלו – פרה בת גמל היא פרה, ואמורה להיות מותרת באכילה. על פי הבנה זו ר' שמעון חולק לא רק על הכלל ש"היוצא מן הטהור – טהור", אלא גם על הכלל הקובע ש"היוצא מן הטמא – טמא". לעומת זאת, אם מינו של הולד אכן נקבע על פי אמו, אלא שיש איסור מיוחד בגמל בן פרה – גם פרה בת גמל אמורה להיות אסורה באכילה, שהרי היא גמל לכל דבר (שאלה זו עשויה להיות קשורה לשאלה מהו מעמדם של סימני הטהרה בבהמות – האם הם מהוים סימן שהבהמה משתייכת למין טהור, או שהסימנים עצמם גורמים לבהמה להחשב טהורה. עניין זה נידון בעיון לחולין דף נט).
לגבי היקף חידושם של התוספות נחלקו האחרונים: המהרי"ט אלגאזי (בפירושו על הלכות בכורות לרמב"ן, פרק א' סוף אות א') הבין שהתוספות מצמצמים את דינו של ר' שמעון לגמל בלבד, ולכן דינם של ארנבת או שפן הנולדים מן הפרה כדינו של חזיר הנולד מן הפרה, והם מותרים.
אולם החזון איש (בכורות סי' ט"ז אות י') הקשה על הסבר זה, מפני שקשה מאוד להסביר מהו ההבדל בין הגמל לחיות אחרות בעלות סימן אחד (המהרי"ט עצמו התייחס לקושי זה, ולכן הניח את חידושם של התוספות בצ"ע). החזון איש טוען כי ההבדל בין גמל וחזיר, לדעת התוספות, נובע מההבדל בין סימני הטהרה שלהם – הגמל מעלה גרה, ואילו החזיר מפריס פרסה. הוא מוכיח את דעתו מלשון הגמ', שמתייחסת לאיסור שקבע ר' שמעון כ"קלוט בן פרה", ולא רק כ"גמל הנולד מן הפרה". על פי הסבר זה דינם של שפן וארנבת הנולדים מן הטהור דומה לדינו של גמל, ורק לגבי חזיר ישנו דין חריג.
מדברי החזון איש נראה שהפרסת פרסה (המכוּנה אצלו "עיקר סימן טהרה") היא סימן טהרה משמעותי יותר מהעלאת גרה. יתכן שהדבר נובע מכך שהפרסת פרסה נראית לעין, בניגוד להעלאת גרה, אך לא מצאתי מקור נוסף להבדל בין שני סימני הטהרה.
[אפשרות נוספת היא שחידושם של התוספות אינו מבוסס על חשיבותו של סימן אחד מצד היותו סימן טהרה המגדיר את הולד ככשר, אלא על קביעתו של ר' שמעון (ז ע"א) כי ולד שראשו ורובו דומה לאמו – כשר. יתכן שכשמדובר על דמיון בסימנים ולא במראהו הכללי של הולד ניתן להסתפק בדמיון קל יותר, ואין צורך שראשו ורובו יהיו כשל אמו, אך עדיין יש צורך בדמיון הניכר לעין ולא די בדמיון נסתר. על פי כיוון זה סימן הטהרה אינו מועיל מצד עצמו, בכך שהוא מגדיר את הולד כבהמה כשרה, אלא בכך שהוא מהוה דמיון לאם.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)