בכורות | דף לב | חרמים בבית בעלים

במהלך דיון אודות מקור האיסור למכור בכור ומעשר בהמה קובע רבא (על פי גרסתנו):

"לא יגאל דחרמים לא צריך. דאיתנהו היכא?
אי בי בעלים – הקדש נינהו, אי בי כהן – חולין נינהו".

על פי גירסה זו, רבא טוען כי הביטוי "לא יגאל" מיותר, שהרי לגבי חרמים קיימים שני מצבים, שבשניהם הפדיון אינו שייך: בבית הבעלים אי אפשר לפדותם מכיון ש"הקדש נינהו"; ואילו בבית הכהן, המקבל את החרמים, הם נחשבים חולין גמורים ואין צורך לפדותם.

רש"י מביא דעה המסבירה את הביטוי "הקדש נינהו" בכך שהחרם "לא דמי לקדשי מזבח". על פי הסבר זה נראה שהחרמים אינם נפדים מכיון שהם נחשבים כקדשי בדק הבית, אולם הוא מסרב (בעמוד ב', ד"ה מסתברא) לקבל הסבר זה מכיון שגם קדשי בדק הבית נפדים, ולכן אין סיבה שחרמים – גם אם הם נחשבים כקדשי בדק הבית – לא יוכלו להיפדות. בשל קושיא זו וקושיות נוספות קובע רש"י שעל פי הגירסה הנכונה רבא מקשה מהמילים "לא ימכר", שהן אכן מיותרות, שהרי ברור שאדם אינו יכול למכור חפץ השייך להקדש.

רבנו תם (תוס' ד"ה רבא) דחה את קושייתו של רש"י, והסביר שחרמים אינם יכולים להיפדות מכיון שהם קדושים קדושת הגוף. נראה שבעקבות דברי רבנו תם נוכל להבין גם את הדעה שאותה מביא רש"י, אך תחילה עלינו להזכיר הבחנה מפורסמת בין שני זוגות מושגים:

א. קדשי מזבח וקדשי בדק הבית: חלוקה זו מבחינה בין הקדשים השונים על פי יעודם – קדשי מזבח מיועדים להקרבה וקדשי בדק הבית מיועדים לטיפול בבית המקדש ולתפעולו השוטף.

ב. קדושת הגוף וקדושת דמים: חלוקה זו מבחינה בין הקדשים השונים על פי אופי הקדושה שלהם – האם גוף החפץ עצמו קדוש, או שהוא קדוש רק מצד שוויו הממוני.

לעיתים מתייחסים לשתי חלוקות אלו כחופפות – קדשי מזבח קדושים קדושת הגוף (כגון עולה), ואילו קדשי בדק הבית קדושים קדושת דמים (כגון שדה שהוקדשה).

אולם לאמיתו של דבר אין זה כך. חפץ יכול להיות קדוש בקדושת דמים למזבח, כמו במקרה שבו אדם מקדיש בהמה טמאה על מנת שתימכר על ידי ההקדש ובכסף שינתן תמורתה יוקרבו קרבנות. ישנו גם מקרה הפוך, של חפץ הקדוש בקדושת הגוף לבדק הבית, כמו במקרה שבו אדם מקדיש אבן על מנת שתיבנה כחלק מבית המקדש.

[השתמשנו כאן במונחים המאפשרים לתאר את ההבדלים בין שתי החלוקות הנ"ל בצורה נוחה, אולם חלק מן הראשונים משתמשים במונחים אחרים, והדבר עשוי להקשות לעיתים על הבנת הדברים.]

לאור הבחנה זו נוכל להסביר שרבנו תם והדעה המובאת ברש"י משלימים זה את זה. חרמי כהנים קדושים בקדושת הגוף, אולם אינם מיועדים למזבח אלא לכהנים. בשל מעמד מיוחד זה הם אינם ניתנים לפדיון בשום דרך: אילו היתה בהם קדושת דמים בלבד – ניתן היה לפדותם, כפי שפודים את קדשי בדק הבית; ואילו היו קדושים למזבח – ניתן היה לפדותם לאחר שנפל בהם מום, כפי שפודים קרבנות אחרים.

נראה שזוהי גם כוונתו של רבנו גרשום, שכתב שהסיבה לכך שחרמים אינם נפדים היא ש"אסור לפדות קדשים תמימים". הסיבה לכך שניתן לפדות קדשי מזבח לאחר שנפל בהם מום היא שהמום מונע את הגשמת יעודם על ידי הקרבתם, ולכן עלינו להסתפק בהגשמת יעודם בצורה חלקית – חילול קדושת הדמים שבהם על כסף, שבו ניתן לקנות בהמה אחרת שתקרב על גבי המזבח. אולם לגבי חרמי כהנים אין משמעות למום, שהרי גם בהמה בעלת מום (כמו גם חפצים דוממים) יכולה להינתן לכהן, ולכן תמיד קיים האיסור לפדותם.

מעמדם של חרמי כהנים כקדושים קדושת הגוף עשוי להשפיע על דינים נוספים, ומפאת קוצר היריעה נציין רק אחד מהם: יתכן שחרמי כהנים יכולים לחול על פחות משוה פרוטה גם לפי דעת רש"י (גיטין יב ע"ב ד"ה בפחות), הסובר שלא ניתן להקדיש פחות משוה פרוטה, משום שדין זה נאמר רק לגבי הקדש דמים (ע' מנחת חינוך סוף מצוה שנז שהציע צדדים אחרים לספק זה).