בכורות דף לג – אין מרגילין בבכור

  • הרב ירון בן צבי
במשנה לעיל (לא ע"א) למדנו שבשר הבכור אינו נמכר או נשקל כבשר חולין, משום בזיון קודשים:
"כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשחטין באטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים".
האיסור עצמו אינו מפורש בתורה, אולם התוספות (לא ע"א ד"ה חוץ) כתבו שמדובר באיסור תורה. לעומתם, רש"י (זבחים עה ע"ב ד"ה פרכינן) וראשונים נוספים (רא"ש, ר"ש) כתבו שהאיסור הוא מדברי חכמים.
בסוגייתנו נאמר שאין לפשוט את עורו של בכור דרך הרגליים:
"ת"ר: אין מרגילין ביום טוב, כיוצא בו אין מרגילין בבכור, ולא בפסולי המוקדשין.
בשלמא יום טוב – דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, אלא בכור, מאן תנא?
אמר רב חסדא: בית שמאי היא, דאמר אין מאכילין אותו לנדות".
הסיבה לאיסור זה היא שבהפשטת העור דרך הרגליים, שמטרתה למנוע פגיעה בעור במהלך ההפשטה, יש בזיון לקודשים. על פניו, לא מובן מדוע רב חסדא אומר שמקור ההוראה הוא בדברי בית שמאי, הסוברים שאין מאכילים בכור בעל מום לאחר שחיטתו לנידות, שכן לית מאן דפליג שבכור בעל מום עומד בקדושתו ואין לבזותו, כפי שלמדנו במשנה לעיל.
השפת אמת (לג ע"א) מבאר עניין זה:
"וצ"ל דפשיטא להגמ' דהרגלה אינו בזיון גדול ולא מיתסר רק ביש עליו קדושת קרבן ממש".
כלומר – הפשטת הבכור מרגליו אינה בזיון גדול כמו השקילה והמכירה בשוק, ולכן אין לאסור זאת אלא אם יש בבכור קדושת קרבן, כדברי בית שמאי.