בכורות דף לז – המוכר דבר איסור

  • הרב אברהם סתיו
המשנה (לז ע"א) דנה במקרה שבו אדם מכר בשר בחזקת היתר, ולאחר מכן התברר שהוא אסור:
"השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו: מה שאכלו – אכלו, ויחזיר להם הדמים; ומה שלא אכלו – הבשר יקבר, ויחזיר את הדמים.
וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה: מה שאכלו – אכלו, ומה שלא אכלו – הם יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים".
המשנה מחדשת שלמרות שהקונים אכלו מן הבשר, אין הם צריכים לשלם עבורו ועל המוכר להשיב להם את כל כספם. בברייתא המובאת בגמרא מבואר שדין זה נתון במחלוקת תנאים:
"ת"ר: המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצא טבלים, יין ונמצא יין נסך, מה שאכלו – אכלו, ויחזיר להם את הדמים.
ר' שמעון בן אלעזר אומר: דברים שהנפש קצה בהן – יחזיר להן את הדמים, ושאין הנפש קצה בהם – ינכה להם את הדמים".
דעת רבי שמעון בן אלעזר פשוטה מסברה. לדעתו הדין תלוי בשאלת ההנאה של הקונים מן המאכל: אם נהנו – עליהם לשלם את דמי הנאתם, ואם לא נהנו – משום שלמפרע התברר שאכלו דברים שהנפש קצה בהם – הם פטורים מלשלם. לעומת זאת, את דעת חכמים, הפוטרים את הקונים מתשלום בכל מקרה, ניתן להבין בשתי דרכים שונות:
א. ניתן להבין שמדובר בקנס שאותו הטילו חכמים על המוכר, כעונש על הכשלת הקונים בדבר איסור. כך מפורש בדברי רש"י על המשנה (ד"ה ויחזיר).
ב. ייתכן שחכמים מסכימים עם העיקרון של רבי שמעון בן אלעזר, שעל הקונים לשלם את דמי הנאתם, אך חולקים על יישומו. לדעתם כל איסור שאותו האדם אוכל אינו נחשב כהנאה עבורו, גם אם לא מדובר בדברים שנפשו של אדם קצה בהם. ייתכן שמחלוקת זו נובעת ממחלוקת עקרונית יותר ביחס להבנת מהותם של איסורי התורה: לדעת רבי שמעון אין כל פגם באכילת איסורים אלו בשוגג הקרוב לאונס, ועל כן לא נפגמה הנאתם של הקונים; ואילו לדעת חכמים איסורים אלו מטמטמים את הלב גם באונס, וממילא אין באכילתם הנאה.
[אפשרות אחרת היא שנחלקו מחלוקת מציאותית-פסיכולוגית – האם נפש האדם קצה באיסורים אלו, עי' מחנה אפרים הל' נזקי ממון סי' ט].
השלכה ברורה של חקירה זו היא מקרה שבו המוכר אינו אשם ואין ראוי לקונסו, כגון כשלא היה יכול לדעת שהוא מוכר דבר איסור. ואכן, הש"ך (יו"ד קיט ס"ק כה) כתב שלדעת רש"י במקרה כזה המוכר לא יצטרך להשיב את הדמים.
השלכה אפשרית נוספת היא במקרה של מכירת דברים האסורים מדרבנן. אם דעת חכמים מבוססת על הבעייתיות המהותית שיש באכילת איסורים (אפילו בשוגג) ניתן לומר שבאיסורי דרבנן סברה זו אינה שייכת ואין שום פגם באכילתם בשוגג (כפי שכתב בהקשר זה הנתיבות בסימן רלד ס"ק ג), אולם אם מדובר בקנס – ייתכן שחכמים ישיתו קנס זה גם על מי שמוכר איסורי דרבנן (עיין בסמ"ע סימן רלד ס"ק ד).