בכורות דף לט – הצורם אוזן הפר לאחר שחיטה

  • יהודה רוזנברג
סוגייתנו מביאה את דבריו של רב, הקובע שאם אוזנו של קרבן נפגמה לאחר השחיטה – הקרבן נפסל. דין זה נלמד מהפסוק שנאמר לגבי פר העלם דבר של כהן גדול, "ולקח מדם הפר", שממנו לומדים שצריך שהפר יהיה במצב דומה למצבו המקורי, ולא שחסר אחד מאבריו.
הראשונים נחלקו בהבנת דין זה:
רש"י (זבחים כה ע"ב ד"ה ואחר כך) כתב "דהוה ביה מום בין שחיטה לקבלה", ומשמע מלשונו שזוהי הרחבה של דין מום הפוסל בקדשים. ניתן היה לחשוב שמום פוסל רק לפני השחיטה, אולם ר' זירא מחדש שגם בין השחיטה לקבלה ישנו פסול מחמת מום.
לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין א', כט) כתב:
"בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה, אפילו צרם באזנה קודם קבלה הרי זה לא יקבל שנאמר ולקח מדם הפר שיהיה שלם כולו בשעת הקבלה, ואם קיבל מן החסרה וזרק הרי זה פסול".
מדבריו נראה שלא מדובר על מום, אלא על חסרון – הפר צריך להיות שלם כפי שהיה בשעת השחיטה, וכל חסרון פוסל בו.
שני המושגים הללו, חסרון ומום, אינם בהכרח זהים: יתכנו מומים שאינם כרוכים בחסרון, כגון יבלת וכדו', ומנגד – ישנם פגמים שאינם הופכים את הבהמה לבעלת מום, כגון חסרון בעור או בבשר הרגל וכיוצ"ב. ניתן היה לצפות שבמקרים של פגמים כאלו יהיה הבדל בין שתי ההבנות, אולם הדבר אינו מוכרח. יתכן שגם הרמב"ם יודה שרק חסרון שהופך את הבהמה לבעלת מום נחשב חסרון משמעותי, המגדיר את הבהמה בשעת הקבלה כשונה מכפי שהיתה בשעת השחיטה (הקרן אורה זבחים כה ע"ב הסתפק בזה, ונטה להוכיח מהגמרא שיש צורך בחסרון שהופך את הבהמה לבעלת מום).
לכאורה ניתן להוכיח מסוגייתנו שאין צורך בפגם ההופך את הבהמה לבעלת מום, שהרי הגמרא מביאה את דינו של ר' זירא בקשר לכוליא שניטלה לאחר השחיטה, ומבואר בסוגיה שחסרון כוליא אינו מהוה מום. אולם ניתן לדחות הוכחה זו, משום שבסוגייתנו מדובר על חסרון אבר שלם, הנלמד מהפסוק "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". כפי שנראה מלשון הפסוק, דין חסרון אבר הוא הרחבה של דין בעל מום. יתכן שדוקא בחסרון כזה שייך פסול לאחר מיתה, אולם לא ניתן להוכיח מסוגייתנו מה הדין בחסרון קטן יותר, שגם אינו מחסר אבר שלם וגם אינו הופך את הבהמה לבעלת מום.
נראה שהשאלה שהעלינו קשורה למעמדה של השחיטה: אם פסול מום שייך גם לאחר השחיטה, נראה שחידושה של התורה בדין זה הוא שהקבלה נחשבת, במידה מסוימת, כתחילת ההקרבה, ולכן האיסור "לא תקריבו אלה לה'" שנאמר בבעל מום נוהג גם בקבלה. על פי הבנה זו השחיטה אינה מהוה את תחילת ההקרבה, אלא רק הכנה לקראתה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם דינו של רב מדגיש דוקא את חשיבותה של השחיטה, המקדשת את הקרבן ומגדירה אותו, וכל שינוי בקרבן נמדד ביחס למצבו בעת השחיטה.
לסיום, נציין שתי נפקא מינות נוספות שעשויות להיות תלויות בשאלה זו:
א. איסור הטלת מום בקדשים – אם פסול מום שייך לאחר השחיטה, יתכן שגם איסור הטלת מום בקדשים נוהג באותו שלב. אולם אם זהו פסול מיוחד של חסרון בין שחיטה לקבלה, אין בזה איסור של הטלת מום בקדשים (אמנם, נראה שאסור לפגום בקרבן לאחר השחיטה משום שישנו איסור –לכל הפחות מדרבנן – לפסול קדשים בכל דרך, ולא רק בדרך של הטלת מום).
ב. סוגי פסול נוספים – המנחת חינוך (מצוה רפח) נטה לומר שגם פסולים אחרים נוהגים לאחר השחיטה, כגון פסול נעבד (בהמה שנעבדה כע"ז), אולם נראה שהדבר תלוי בשתי ההבנות שהזכרנו: אם מדובר על מום, והסיבה לכך היא שהקבלה נחשבת כתחילת ההקרבה – הרי שגם פסולים אחרים עשויים להיות שייכים בה, אך אם זהו פסול מיוחד של שינוי בין שעת השחיטה לשעת הקבלה – יתכן שפסול זה שייך רק בחסרון, המשנה את גוף הבהמה, ולא בפסולים אחרים.