בכורות דף נב – ירושת יבם

  • הרב ירון בן צבי
משעה שהיבם נושא את אשת אחיו המת, הוא יורש את כל נכסי אחיו. כך גם בנוגע לחלקו בירושת האב – היבם זכאי הן לחלקו בירושה והן לחלק אחיו המת.
המשנה בסוגייתנו פוסקת שהיבם אינו נוטל את השבח שהשביחו נכסיו של אחיו המת, בדומה לבכור – שאינו נוטל פי שניים בשבח. בגמרא נחלקו אביי ורבא לאיזה שבח מתייחסת המשנה. לדעת אביי היבם אינו נוטל את השבח שהשביחה ירושת אחיו מרגע מות האב עד היבום, אולם שבח שנוצר לאחר היבום – מגיע ליבם כפי שהיה מגיע לאחיו המת. לעומת זאת, לדעת רבא היבם אינו נוטל אף שבח שהשביחה ירושת אחיו מרגע מות האב עד רגע חלוקת הירושה בין האחים. כנימוק לדבריו מדגיש רבא את ההשוואה שבין דין היבם לדין בכור:
"מ"ט? כבכור – מה בכור אין לו קודם חלוקה, אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה".
דין נוסף המובא במשנה הוא שהיבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. בהקבלה למחלוקת אביי ורבא נחלקו הראשונים לאיזה 'ראוי' מתייחסת המשנה. הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ג, הלכה ז), הרשב"א (יבמות כד ע"ב ד"ה הא דאמרינן) ועוד ראשונים הבינו שדינו של היבם מקביל לדינו של הבכור: כפי שהבכור אינו נוטל פי שניים בנכסים שהיו ראויים לאב בשעת מיתתו, כך גם ליבם אין זכות מיוחדת בנכסים שהיו ראויים לאחיו בשעת מיתתו, ולכן אינו נוטל נכסים שנפלו לאח לאחר מיתתו. לפי דעה זו, במצב בו האב מת לאחר היבום אין ליבם זכות בירושת אחיו, שהרי נכסים אלו לא היו בחזקת האח בשעת מיתתו.
מנגד, רש"י (יבמות כד ע"ב ד"ה בכור אינו נוטל) והראבי"ה (מובא בדברי המרדכי, בבא בתרא תקעו) סוברים שדינו של יבם זהה לגמרי לדינו של בכור: כמו שהבכור אינו נוטל פי שניים בנכסים שבהם האב לא היה מוחזק בשעת מיתתו, כך היבם אינו נוטל את חלק אחיו בנכסי האב (במקרה שהאב מת אחרי האח) שלא היו בחזקת האב בשעת מיתתו, אולם בניגוד לדברי הרמב"ם – יש ליבם זכות מלאה בירושה שנפלה לאחיו לאחר מיתתו.
יתכן שישנו הבדל בין ירושת הבכור לירושת היבם גם בשאלה מה נקרא 'ראוי' ומה נקרא 'מוחזק'. הר"י מיגאש (בבא בתרא קכה ע"ב) כותב שלמרות שבכור אינו נוטל פי שנים במלוה שהיו חייבים לאביו, מלוה כזו כן ניטלת על ידי אשה הגובה כתובתה או בעל היורש את אשתו, למרות שגם הם אינם נוטלים בראוי כבמוחזק. הר"י מיגאש מסביר שמקור הדין בשני המקרים שונה: בכור אינו נוטל בראוי משום שירושת הבכור נקראה מתנה ("לתת לו פי שנים"), וניתן להעניק מתנה רק לאחר שהיא באה ליד הנותן. לעומת זאת, ירושת הבעל היא ירושה רגילה אלא שיש בה דין מיוחד, שאינו גובה בראוי, כפי שכתובת אשה היא חוב רגיל אלא שחכמים קבעו דין מיוחד – "מקולי כתובה" – שאינה נוטלת בראוי. בעקבות קביעה זו מסתפק הר"י מיגאש אם היבם נוטל מלוה שהיו חייבים לאחיו, משום שיש לדמות את ירושתו לירושת הבעל, או שאינו זכאי ליטול מלוה כזו – משום ש"בכור קרייה רחמנא", ודינו זהה לשל בכור.