דילוג לתוכן העיקרי

במיעוט התענוג

קובץ טקסט

מאת אלעזר נחשון 

לזכרו של אוריאל ליברנט ז"ל

א. פתיחה

'מיעוט תענוג'; האסוציאציות הראשונות שעולות מהמלים הללו, לא נעימות. על פניו, נראה שמדובר בצער, ולא בכדי - בברייתא דומה שמופיעה בפרק קניין תורה, המלה צער מופיעה במפורש:

כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן - אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

בברייתא זו, הצער מוצג באופן מתון, שהרי היא אומרת ש'אם אתה עושה כן - ... אשריך בעולם הזה'; אך ישנה גמרא שמוכרת היטב לכולנו, שמקצינה עוד יותר את הקושי המתלווה ללימוד:

'הסכת ושמע ישראל' - כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'.

אם כן, התורה נקנית רק במיעוט תענוג, בחיי צער, ובמיתה עליה.

מה קורה פה? האם לומדי התורה צריכים להיות אנשים עצובים, מלאי צער ומכאובים? האם לא ניתן ללמוד תורה, ולשמור על שמחה בלב ואורח חיים נורמלי ובריא? בנוסף לכך, אנו איננו מכירים אנשים רבים שחיים מתוך בחירה חיי צער כאלו. וכי יעלה על הדעת שמי שאינו חי כך, לא למד תורה מימיו? נצטרך לברר מהי משמעותו המדוייקת של קניין זה.

חכמי הדורות הקודמים יצאו בביקורת על חלק מתופסי התורה של זמנם, בדיוק בנושא זה. דוגמא לכך נביא מדברי הבאר מים חיים בפרשת צו:

וכבר נודע מה שאמרו חז''ל שהתורה נקנית במ''ח דברים, ומי בלומדי התורה שבזמננו שנתן אל ליבו קודם לימודו לראות במ''ח דברים הללו להיותן באמת בלבבו בכדי שעל ידי זה יקנה התורה, כי זולתם אין התורה נקנית כלל כאמרם במ''ח דברים התורה נקנית - ומכלל הן אתה שומע וכו'. והנה פרטי התנאים אשר שם מרובים הם, ואך תנאים הקטנים שבהם שהוא במיעוט תענוג... גם הם אינם נמצאים כל כך בלומדי התורה, כי הם אדרבה מתענגים במה שיכולין, כי גדל ליבם עליהם במה שעוסקין בתורה ונראים כמותרים בתענוגי הגוף, ומכל שכן בשאר הדברים כמו באימה ויראה... שעדיין לא נגעו בהם בקצתן דקצתן, והאיך קנו התורה בנפשם? ואיך ידמה להם שלומדים לשמה?

וביקורת נוספת, הפעם מלקוטי הלכות לר' נתן תלמיד ר' נחמן מברסלב (הלכות גזילה, הלכה ה', אות ז):

וזהו בחינת הפגם של כל המחקרים שלא שברו תאוותם כלל, ורוצים תיכף לידע הכל, לידע מאלוקותו יתברך! אשר באמת אי אפשר לידע שום השגה אמיתית - כי אם כשמשברין תאוותו כמו אבות העולם, ואחר כך צריכין להרבות בתפילה ותחנונים, ולא ידחוק את השעה - רק להתפלל הרבה בתחנונים ויבקש מתנת חינם עד ירחם ה'.

עולה מכאן שקנייני תורה הם לא רק מידות חסידות שמן הראוי לנהוג בהן, אלא תנאים ממשיים שרק בעזרתם ניתן 'לקנות תורה', ובלעדיהם אי אפשר ללמוד תורה לשמה (באר מים חיים) ולהבין באמת משהו מהלימוד (לקוטי הלכות).

אם כן, נצטרך לברר מה בדיוק הכוונה במלים 'מיעוט תענוג', ולמה בדיוק ברייתת 'כך היא דרכה של תורה' מכוונת אותנו. כדרכם של ביטויים, ניתן לפרש אותם בקשת רחבה של משמעויות, ואכן נפגוש כמה אפשרויות לפרש מלים אלו. בסופו של דבר, נציץ בפסיקת ההלכה שיש לנו בעניין זה. יש להעיר שבנושאים רבים הנכללים בתחום המחשבה והמידות אין פסיקת הלכה מוחלטת וברורה - הם אמנם זכו להתייחסות רבה באגדתות הש''ס ובמדרשים, אך להתייחסות מועטת בלבד בספרות ההלכה. יוצא דופן הוא נושא לימוד התורה, שזכה לפסיקה ברורה בהלכות תלמוד תורה שברמב''ם, ובעקבותיו - בשולחן ערוך.

שתי הערות נוספות בפתח הדברים:

א. נושא זה של היחס לתענוג חורג מתחום לימוד התורה, והוא נושא מרכזי בעבודת ה' שלנו. לכן, חלק מההתייחסויות שיצוטטו בהמשך נכתבו במקורן כהדרכות כלליות, ולאו רק ללימוד התורה.

ב. בימינו נושא העונג וההנאה הוא נושא מרכזי ביותר. כל פרסומת בנויה על הנחה סמויה שאנו מחפשים עונג, ותיאוריות נפש חשובות בנויות על ההנחה שחיפוש העונג הוא בראש מאווינו הסמויים. רבים סבורים גם שהגורם העיקרי לעזיבת חיי התורה בימינו, הוא חיפוש ההנאה. לכן שאלת ההנאה והיחס כלפי בקשת התענוג היא שאלה אקטואלית מאין כמותה בדורנו, הרבה יותר מאשר בדורות הקודמים.

 

ב. ארבע עמדות - ארבעה פירושים

בכותרת הפרק גילינו כבר את כל מה שכתוב בו. ישנן ארבע עמדות עיקריות כלפי בקשת ההנאה, וכולן הן בעצם פירושים למלה 'מיעוט' שבצירוף המלים 'מיעוט תענוג'. נציג אותן בתחילה בצורה קצרה, ולאחר מכן נדון בהן ובמקורותיהן באופן נרחב יותר:

א. לא להרבות בתענוגות ולא לרדוף אחריהם, אך אין צורך להסתגף. המלה 'מיעוט' היא במשמעות של לא להרבות. אין צורך למעט את ההנאה הקיימת והטבעית, אך אם נעשה זאת לא נפסיד.

ב. אנחנו צריכים מעט תענוג בחיים, ועל המעט הזה יש לשמור ולא לחרוג ממנו הן לצד זה והן לצד זה. המלה 'מיעוט' מתפרשת לא רק כהוראה שלילית שלא להרבות, אלא גם כהוראה חיובית, דהיינו שמעט תענוג נצרך לנו ואם נוותר עליו - נגיע לתוצאות לא רצויות.

על פי שתי האפשרויות הראשונות אין צורך בסיגוף, וההבדל בינן הוא מה היחס אליו: אפשרות א' רואה בו דבר שאינו נצרך אך אינו מזיק, ואפשרות ב' מסתכלת עליו באופן שלילי. מלבד זאת, שתי האפשרויות הללו דומות מאוד.

ג. יש לשאוף למעט כמה שניתן את התענוג הגשמי בחיינו, כולל סיגופים. המלה 'מיעוט' נתפסת פה כפועל, כלומר פעולה חוזרת ונשנית של המעטה, בניגוד לאפשרות הקודמת שפרשה אותה כ'מעט'.

ד. אנו צריכים להגיע למצב של שוויון נפש כלפי התענוג, כלומר שלא יהיה לנו אכפת האם ישנו או איננו: חוסר עניין מוחלט בתענוג, עד כדי חוסר שימת לב כלפיו. המלה 'מיעוט' מתפרשת כמתייחסת לנפש, ולא לתנאים הפיזיים: יש להגיע למצב שתענוג הגוף יהיה קטן בעינינו, ולא יתפוס מקום בחיי הנפש.

אלו הן האפשרויות בקצרה. נעיר שרוב הפרשנים של המשנה פירשוה לפי אפשרות א', ומיעוטם לפי אפשרות ב'. כאמור, למעשה אין הבדל רב בין שני פירושים אלו, וההבדל הוא בעיקר בדגש. אפשרות ג' הועלתה במיוחד בין המקובלים, כר' אברהם אחי הגר''א. לעומתה, אפשרות ד' נמצאת בעיקר בספרי חסידות, וראשיתה בספר כתר שם טוב.

עתה נסביר את האפשרויות השונות באופן מפורט יותר.

ג. לא לרדוף אחר התענוג

זו ההתייחסות המצויה ביותר לנושא התענוג. ההפרזה בתענוג מזיקה לחיי האדם באופן כללי ומוציאתו מן העולם (מסכת אבות, פרק ד', משנה כ"א), וביחוד פוגעת בלימוד התורה שלו. המקורות לכך בחז''ל רבים מספור, וחלקם כונסו ברמב''ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכות ו' וְ-י"ב) ובספרים נוספים (לדוגמא: הערות וציונים לשו''ע הרב לר' מרדכי אשכנזי, פרק ד' סעיף ט'; ספר ישראל ואורייתא, עמודים רכ''ח-רל''ב).

למה בקשת ההנאה פוגעת בלימודו של האדם? ישנן סיבות רבות לכך:

א. בזבוז זמן. רדיפת התענוג גוזלת הרבה זמן, ולכן היא מפחיתה מזמן הלימוד (רוח חיים, ועוד). יתכן שיש בכך גם איסור ביטול תורה, שכן ביטולה הותר רק לשם פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ולא לריבוי תענוגים. יתר על כן - אנחנו מתרגלים להנאה, ולכן מבקש ההנאה יצטרך להחריף יותר ויותר את השקעתו בה, מה שיוביל להקדשת זמן רב יותר לכך מידי תקופה, עד כדי השתלטות של התענוג על זמנו.

ב. היסח הדעת. העיסוק בתענוג מסיח את הדעת, וגם כאשר האדם ילמד - מחשבותיו יעסקו ברושם שנשאר בו מההנאה, או בתכנון עתידי שלה.

ג. איסורים. התענוג המותר ימשוך את האדם אל התענוג האסור, כדרכו של יצר הרע (מסילת ישרים, אמצע פרק י"ג, וספרים נוספים).

ד. התמכרות. ההנאה ממכרת, ולכן האדם יצטרך אותה גם אם מצבו הכלכלי ירד, ויקשה עליו לממנה. מכאן ועד לעזוב את לימוד התורה - הדרך קצרה (מהרא''ל צינץ, הובא בלקט פירושיו לאבות).

ה. רפיון. ההנאה מרגילה את האדם לפסיביות ועצלות, מה שיוביל אותו לרפיון בלימוד. לימוד התורה דורש עמל רב, והוא יתקשה לעשות זאת. כך מתברר ממדרש תנחומא (פרשת נח, ג') שכותב ש'מיעוט תענוג' נצרך ללימוד תורה שבעל פה דווקא, מפאת העמל הרב שלימודה מצריך.

ו. עייפות. אכילה יתירה מעייפת, וכן שאר ההנאות (בניין אבות - ר' מרדכי שיינברגר). בזמן בו האדם 'מתאושש' מאכילתו הוא אמנם יכול ללמוד, אך לימודו לא יהיה יעיל כל כך.

ז. שקיעה בחומריות. החשוב מכל - חיפוש התענוג סותר באופן מהותי את לימוד התורה (מהר''ל בדרך החיים). התורה השכלית-רוחנית והתענוג החומרי אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. חיפוש ההנאה משפיע על האדם באופן סגולי ומוביל אותו לריחוק מהתורה, ולחוסר עניין בה.

הרמח''ל במסילת ישרים (פרק ט') תיאר בקצרה את השפעת בקשת ההנאה על עבודת השם, ונביאנו כאן בלשונו:

הנה מפסידי הזריזות - הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית, ושנאת הטורח, ואהבת העידונים... כי הנה אדם כזה, ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול. ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה... ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו, אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם... וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושנתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב... ועל זה הדרך אמרו זכרונם לברכה כך היא דרכה של תורה... שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים.

יש לשים לב לכך שהרמח''ל מתייחס כאן לכלל עבודת השם, ולא רק ללימוד התורה, וכן שהוא מפרש פה את ברייתת דרכה של תורה ולא את 'מיעוט תענוג', אך דבריו עולים בקנה אחד עם מה שתארנו. הרמח''ל מדמה את עובד השם לשתי דמויות המוכרות לנו מעולמנו: שכיר וחייל. השכיר - זמנו איננו בידו, והוא נדרש למעט בצרכיו ולעשות את עבודתו, ובמשל החייל נוספו לנו שני פרטים נוספים: הוא צריך להיות בכוננות מתמדת, והוא צריך להתאמן להפיק מעצמו את המירב כשיזדקק לכך. אם יתרגל למנוחה - שוב לא יוכל לאמץ את שריריו בעת קרב, ולא יוכל לאמץ את כוחותיו הנפשיים ולהסתער על האוייב. נמצאנו למדים שמטרת חיי הצמצום שהברייתא מתארת היא משולשת:

א. צמצום הזמן המוקדש לצרכים האישיים למינימום, כשכיר שזמנו איננו שלו.

ב. אימון למאמץ, כי עבודת השם ולימוד התורה בכללה דורשים עמל.

ג. יצירת מוכנות תמידית לנסיון, או לקיום מצווה שיוזקק לעשותה.

ד. מעט תענוג נצרך לאדם

נעבור עתה לגישה השנייה. על פיה, האדם צריך מעט תענוג בחיים, ויש להזהר שלא לחרוג ממנו לשני הצדדים. במלים 'מיעוט תענוג' טמונה ההוראה שלא להרבות בתענוג, ויחד עימה הנחיה נוספת שאין להתנזר ממנו לגמרי (מדרש שמואל, ולחם שמיים ליעב''ץ). יש לחיות חיים בריאים, שמתאפיינים במידת ההסתפקות. ה'תענוג' הוא מעבר לסיפוק הצרכים המינימליים של הגוף. הוראת הברייתא היא לא רק לספק לגוף את צרכיו כאכילה ושינה, אלא שיש לתת לו להתענג מעט במידה הבריאה הנצרכת לו, וזאת מכיוון שהבריאות הנפשית של האדם מצריכה גם הנאה. ראיה לכך היא הגמרא ביומא (ע''ו ע''ב) 'אמר רבא: חמרא וריחא פקחין', ופירש רש''י שהיין והריח עשאוני פקח.

כך עולה מלשונו של הרמח''ל במסילת ישרים (סוף פרק א'):

 נמצינו למדים כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות... והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת, למען יוכל לפנות ליבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו.

הרמח''ל לא כותב שמותר להשתמש במה שהעולם הזה מציע על מנת שלא לרעוב ולמלא את הצרכים הבסיסיים, אלא הוא כותב שמותר אפילו להנות ממנו כפי הנצרך לישוב הדעת.

איך ידע האדם כמה הנאה נצרכת לו, ומתי הוא חורג מהנצרך? ישנן כמה דרכים לכך:

א. המוכרח מול הלא הכרחי. הפרישות ממה שהאדם מוכרח בו - היא חטא, ואילו ממה שאינו מוכרח - ראוי לפרוש ממנו. זהו הכלל, ובכדי ליישם אותו על פרטי החיים נצרך שיקול דעת רב (מסילת ישרים סוף פרק י"ג, ביאור מידת הפרישות). כך הוא מסביר את הסתירה בין מאמרי חז''ל הרבים בשבח הפרישות, לבין מספר מאמרים הפוכים כדוגמת 'כל היושב בתענית נקרא חוטא' (תענית י''א ע''א).

ב. התמקדות במטרה. המיקוד של האדם צריך להיות בעבודת השם. אחד מפרטי העבודה הוא הידיעה שבכדי לעבוד את השם צריך גוף ונפש בריאים. אנו לא עוסקים בטיפוח הגוף - המטרה והתכלית הם עבודת השם, ושמירת הגוף והנפש הם תנאים שנצרכים לכך. כאשר ברור מי 'בעל הבית', ומי 'האורח', אין חשש שהאדם יסטה מהדרך וישקיע בהנאה יותר מהנצרך (חובות הלבבות, שער חשבון הנפש, פרק כ"ה).

ג. סיפוק הנצרך, במקביל להקטנת הצורך. ר' משה מלברטוב כותב בספרו וידבר משה (עמוד ר''כ):

כי התאוות שאינם נתמלאים בהיתר, פוגמים בנפשו של אדם (ובזה יובן מאמר ר' יוחנן בנדרים כ' ע''ב...). ויען שהתורה והמצוות המה מצוות המלך על עבדיו, לזה טוב הוא לעסוק במוסר כדי להחליש עודף דרישת החומר על השגתו והתמלאותו בהיתר... או כי ישיג ויזכה ינחילו ה' טעם בתורתו עצמו עד שימצא קורת רוח, כי יבוא לדרכה של תורה. אבל לענות נפש ולא בסדר והדרגה - זה אסרה תורה.

לדעתו, אם נוצר כבר צורך באדם - יש למלאו בהיתר, אך בכל זאת ההימשכות אחר התאווה פוגעת בעבודת השם ובלימוד התורה, ולכן יש לשאוף להפחתת הצורך בהנאה הגופנית. הדרך לכך איננה מלחמת חורמה בה, שכן היא גורמת לעינוי נפש, שנזקו רב מרווחו. יש דרך מעשית להפחתת הצרכים, וישנה אפשרות שהדבר ייעשה ממילא, אם האדם יזכה לכך. הדרך המעשית היא 'לעסוק במוסר', כלומר לימוד דברים שיקרבו את האדם לכך וכדומה; והאפשרות השנייה היא שהאדם יגיע לתענוג כזה בלימוד התורה שלו, שיעיב על כל עונג גופני.

כאמור לעיל, דווקא הנמנע מההנאה המוכרחת נקרא חוטא (כדברי המסילת ישרים), ויש לכך סיבות רבות:

א. אם האדם מונע מגופו ונפשו את הנצרך להם - הם יתפקדו פחות טוב, ועבודת ה' שלו תופסד מכך.

ב. נפש חסרת הנאה היא חסרה השמחה, והשמחה היא תנאי חשוב בעבודת השם.

ג. אדם עצוב יתקשה להתמודד עם יצרו בשעת נסיון, ויצרו יפילנו בקלות (תניא, פרק כ''ו).

ד. לעיתים, המניעה מההיתר גורמת לאדם ליפול באיסור: אדם מתחסד במותר לו, וכתוצאה ישירה מכך נכשל באסור לו (ספר חשב האפוד).

ה. המלחמה הפנימית במה שמותר לו, וההתלבטות התמידית בעניינים אלו גוזלות הרבה תשומת לב מהאדם, על חשבון עיסוק בדברים חשובים יותר. הנפש לא תוותר בקלות על המגיע לה, והאדם יהיה עסוק במלחמה הלא נצרכת הזו זמן רב, וישקיע בה כוחות שנצרכים לו לעניינים אחרים (שם).

אם כן, מעט תענוג נצרך לנו כבני אדם, והתורה לא מונעת זאת. ראינו פה דרכים לברר כמה נצרך, ועסקנו גם בנזקים שבאים ממניעת התענוג הנצרך. על פי זה, ברור שלא יתכן שמניעת הנצרך לנו תהווה תנאי לקניין התורה.

ה. וחיי צער תחיה?

בשני הפרקים הקודמים התברר שאין צורך לאדם לסגף את עצמו ולמנוע ממנו את המוכרח לו על מנת לזכות לקניין תורה. השיטה הראשונה לא מצריכה את הסיגוף, והשנייה אף רואה בו דבר פסול. אם כן, איך נסביר את ברייתת 'כך היא דרכה של תורה'? הרי עולה ממנה מסר הפוך לגמרי!

תשובות רבות נאמרו בדבר. נביא כאן מקצת מהן, שכולן, כמובן, מתבססות על ההנחה שאין צורך לחיות חיי סיגוף. כהקדמה, נעיר שסוף המשנה מעורר תהיה רבתי: 'אם אתה עושה כן - ...אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא'. איך יתכן שלאדם שחי כך טוב בעולם הזה? אמנם שכרו שמור לו לעולם הבא, אך בעולם הזה הוא חי הרי 'חיי צער'. חלק מהפירושים עונה גם על שאלה זו.

א. בריאות. פת במלח ומים במשורה (=במידה) פירושם אורח חיים שנועד לשמור על בריאות הגוף וכוחותיו (ר' נתן בלקוטי הלכות, וכן בספר 'הנפש אשר באבות' בפירוט רב). אכילה יתירה גורמת חוליים רבים (הלכות דעות, פרק ד') ויתכן שגם שתייה בלתי מבוקרת. לפי זה, אין הכוונה פה לסיגוף, אלא לאיפוק שמטרתו היא שמירת הבריאות. כהמשך לדבריו, ניתן להסביר ש'על הארץ תישן' פירושו שינה איכותית חזקה ולא מפונקת, ו'חיי צער תחיה' הוא כפשוטו, כלומר הצער שנגרם לגוף כאשר לא ממלאים את כל תאוותיו. אמנם כאמור, לא מדובר פה בסיגוף לשמו, אלא בהתאפקות ושליטה עצמית שנועדו למטרות בריאות. כיוצא בכך, ר' יוסף יעבץ (ממגורשי ספרד) הסביר שמדובר פה ב'דיאטה' שמחזקת את הזכרון, הכוללת לחם עם מלח, והפחתת השתייה.

ב. לצורך הלימוד. יתכן שאין המדובר פה בסיגוף, אלא בחיי צער כאשר הלימוד מזקיק זאת (מהר''ל בדרך החיים). כך הוא מדייק מהגמרא שצוטטה בתחילת המאמר 'מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה', עליה דייקא, כלומר האדם נדרש להמית עצמו רק כאשר הלימוד מזקיקו לכך. דוגמא לכך היא כאשר האדם נצרך לנסוע למרחקים בכדי לקנות תורה, ודר שם בתנאים לא נוחים, או כאשר האדם נתקל בלימודו בעניין שבירורו מצריך אותו לנדד שינה מעיניו.

ג. כלי לימודי. יתכן שפת במלח וחיי צער הם רק 'טכניקה' לזיכרון, או להמרצת הלימוד. נביא את דברי הלקט יושר (יורה דעה, עמוד ל"ט עניין ב'), המדברים בעד עצמם:

 וזכורני שאמר (בעל תרומת הדשן): אותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות כשיושבין במקומן הופכין השולחן לאי זה צד שירצו ועליו הרבה ספרים, לא טוב הם עושים. אדרבה, כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול - זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. כמדומה לי שמצאתי לו סמך ביורה דעה בסימן רמ"ו (סכ''א) 'ולא כאלו שלומדין מתוך עידון...'

הרי לנו שהצער גורם לזכרון של הסיטואציה בה הוא ארע, וממילא האדם יזכור את מה שלמד אז. ראינו פה מעין 'שימוש' בצער לשם זכרון, ונראה שהלקט יושר התבסס על הגמרא שצוטטה בפתח דברינו: 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה', אם נסביר ש'מתקיימין' פירושו נכנסים לזכרון (ועיינו עוד בילקוט שמעוני, קהלת, רמז תתקס''ח).

ד. צער איננו פוטר מלימוד. רש''י והרמב''ם בפירוש המשניות (ובעקבותיהם רוב פרשני המשנה) הסבירו שאין הכוונה שבשביל לימוד תורה צריך חיי צער, אלא שגם מי שחי חיי צער מחוייב בלמוד תורה. אין פה הוראה להסתגף, אלא אמירה שניתן לזכות לקניין תורה רק אם ממשיכים בלימוד התורה אפילו כאשר המצב קשה. הגמרא אומרת (יומא ל''ה ע''ב) שכאשר אדם יצטדק שלא למד תורה מחמת עוניו 'אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?', המשך הסיפור, איך הלל הקשיב ביום שלג דרך פתח הארובה במסירות נפש - מוכר.

ה. מכסת יסורים. דעה זו מצינו בבראשית רבה (פרשה צ''ב, אות א'):

אמר ליה ר' אלכסנדרי: אין לך אדם בלא יסורים, אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה, שנאמר 'ומתורתך תלמדנו'.

כלומר, לכל אדם מנת יסורים שנגזרה עליו בעוה''ז, ואשרי מי שעמל בתורה עד כדי צער ומביא עליו את מנת חלקו בלימודו, שאז הוא קונה על ידם שלימות, שהרי 'תורה נקנית ע''י יסורים' (עין איה, ברכות, חלק ', אות נ"א). לפי זה, מקור היסורים הוא בגזירת עליון, ואין אדם הפטור מהם; ביכולתו של האדם להביאם עליו בעמלו בתורה, וכך 'ירוויח' התקדמות רבה על ידם. מסתבר, שכאשר האדם מביאם על עצמו באופן יזום אז מנת היסורים תהיה קלה יותר מאשר במקרה בו הקב''ה שולחם לו.

ראינו הסברים שונים שניתנו לברייתת 'כך היא דרכה של תורה', כשהמשותף לרובם-ככולם הוא שהם אינם דורשים מלומד התורה לחיות חיי צער וסיגוף מתוך בחירה. על פי חלק מההסברים האדם נדרש לחיות חיים כאילו-סגפניים, מסיבות של בריאות (א'), כהתמסרות ללימוד (ב'), או ככלי לזכרון והפנמה (ג'). לעומת זאת, על פי שאר ההסברים אין זאת מתוך בחירה, אלא שיש פה הוראה שגם במצב כזה יש ללמוד (ד'), או שאשרי מי שהיסורים שנגזרו עליו באים לו בצער עמל הלימוד (ה').

ו. סיגוף

נעבור לפירוש השלישי במלה 'מיעוט': מיעוט חוזר ונשנה עד כדי סיגוף. כאמור, המלה 'מיעוט' נתפסת פה כפועל, כלומר פעולה חוזרת ונשנית של המעטה, בניגוד לעמדה הקודמת שפרשה אותה כציון כמות ('מעט'); וציינו כבר שעמדה זו מצויה יותר בין האוחזים בתורת הקבלה.

דרך זו מבינה את ברייתת 'כך היא דרכה של תורה' כפשוטה: בכדי להגיע לקניין תורה, יש עלינו לחיות חיי צער. מהר''ם שי''ף דייק בברייתא זו שרק 'אם אתה עושה כן - אשריך וטוב לך'. כלומר, יתכן אדם שיאכל פת במלח ומים במשורה, ויחיה חיי צער רק כי אין לו כסף; הוא עני מרוד ונאלץ לחיות חיי צער, ובכל זאת לומד תורה. האם בו עסקה הברייתא? התשובה לכך היא לא; לא עליו אמרה הברייתא 'אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא'. הברייתא הבטיחה זאת רק למי שהכסף מצוי לו וביכולתו לחיות חיים אמידים, ובכל זאת הוא בוחר לעסוק בתורה מתוך הסתפקות במועט וצער. רק אדם כזה יזכה למה שהובטח בברייתא.

מדוע? למה אי אפשר לזכות לקניין תורה ללא ציעור הגוף? נראה כמה תשובות לכך:

א. 'כשזה קם זה נופל'. ר' אברהם אחי הגר''א כתב בספרו מעלות התורה כך:

והטעם שעיקר הלימוד הוא בלילה... כי בלילה הוא זמן שליטת הקליפות, ועל ידי התורה שנקרא אור משבר כח הקליפה, ועל ידה נתעלה התורה ביתרון גדול וניכר יתרון מעלת החכמה. ולפיכך צריך לצער עצמו וגופו על התורה, כי הגוף הוא מסטרא אחרא, ועל ידי שבירת הסטרא אחרא, יתגדל סטרא דקדושה... וכדי להגדיל סטרא דקדושה, צריך לצער עצמו וגופו בלמוד התורה כמו שכתוב 'פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל'. ...וכדאיתא במדרש (ילקוט שמעוני רמז תתקמ''ב) אמר משה לישראל: כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעות יגעתי בה שנאמר 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה'. נכנסתי לבין המלאכים ולבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף את כל העולם כולו... נפשי ודמי נתתי עליה. כשם שלמדתי אותה בצער - כך תהיו לומדים אותה בצער... ואיתא במדרש משלי: למה המ' של תיבת משלי גדולה? שישב ארבעים יום בתענית כדי שתתקיים התורה בידו... והכל הוא כדי לשבר הקליפות.

ר' אברהם מתאר פה אדם שעמל בלימוד התורה עד כדי צער גופני וצער נפשי ('עצמו וגופו'). הצער נובע הן מהעמל וההשקעה הגדולה בלימוד עצמו, והן בתעניות, כשלמה המלך. צער זה איננו דיעבדי או תופעת לוואי של המתייגעים בתורה, אלא הוא 'לכתחילה', דהיינו תנאי חשוב לקניין תורה; נראה מדבריו שישנה מלחמה תמידית בעולם בין הטוב והרע, הקדושה והסטרא אחרא, ורק 'כשזה נופל' - 'זה קם'. בכדי להגביר את הקדושה, יש להחליש את הסטרא אחרא. רק כאשר מכניעים את הרע - נוצר מקום שאליו יכול הטוב להתרחב. לכן, יש ללמוד תורה דווקא בלילה, (זמן שליטת הקליפות), ודווקא מתוך צער הגוף.

ב. החומר נוגד את השכל. נביא כאן מעט מדבריו המפורסמים של המהר''ל בספרו דרך החיים (פרק ו', משנה ה'):

אמר ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר וזאת התורה אדם כי ימות (שבת פ''ג ע''ב)... פירוש דבר זה כי התורה היא שכלית והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החומרי, שאיך יהיה אל התורה שהיא שכל קיום בגוף החומרי כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד. ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החומרי מונע אל התורה כלל כאשר האדם מסלק את הגוף החומרי כאלו אינו.

אחרי דברים אלו המהר''ל מוסיף שראוי היה ללמוד תורה מתוך החלשה והכנעה מוחלטת של כוחות הגוף, אך אם האדם יגיע למצב זה הוא לא יוכל ללמוד כלל, ולכן למעשה יש לעסוק בצרכי הגוף אך רק באופן שלימוד התורה לא יפגע מכך. המהר''ל אמנם לא הגיע מתפיסה זו עד כדי הוראה לסגף את הגוף, ולמעשה הוא קיבל את האפשרות השנייה שהוצגה לעיל (כמו שכתב מפורשות במשנה ז', בקניין כ''ג); אך נראה שדבריו מהווים הסבר לדברי המקובלים שתמכו בסיגוף הגוף לשם קניין תורה: הגוף נוגד מהותית את קניין התורה, ולשם קנייתה יש להחלישו.

ג. צער השכינה. יתכן שציעור הגוף לשם לימוד תורה נדרש רק בזמן הגלות. ר' שלמה קלוגר (בפירושו לאבות) מחלק בין לימוד התורה בגלות, עליו נאמר 'וחיי צער תחיה', לבין לימוד התורה בארץ ישראל, עליה נאמר 'אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה'. מה עומד ביסוד החילוק זה? נראה שכוונתו היא שאי אפשר להגיע להשגה בתורה ללא דבקות בקדושה, וכאשר 'שכינתא בגלותא' - האדם נקרא להזדהות עם מצבה, ולצער עצמו (במידת מה). נקודה זו מופיעה מספר פעמים בספר ראשית חכמה, ונצטט ממנו מעט:

 ובששת ימי החול כשהיא (=השכינה) נקראת עניה - יתנהג באכילתו כמו עני... ודיו לעבד להיות כרבו

 (שער הקדושה, פרק ט''ו).

 וכן ראוי שלא יתענג בימי החול בתענוגי עולם, אלא יצמצם עצמו ככל האפשר... וכן מטעם גלות השכינה ראוי להצטער במזונותיו ולא להתענג... וכן ראוי ללכת ממקום למקום להרגיש בגלות השכינה כמו שהיא גולה ממקום למקום

 (שער הענווה, פרק ו').

דברים אלו נאמרו לכל אדם, וקל וחומר ללומדי התורה, שהם אלו המשיבים את השכינה למקומה בכח לימוד תורתם (עיינו שער האהבה, פרק ח'). אם כן, ברייתת 'כך היא דרכה של תורה' מתארת לימוד תורה של יחידי סגולה בזמן הגלות, המשתפים עצמם בצער השכינה (ע'ל פי הנרמז בספר בניין אבות, לר' מרדכי שיינברגר).

אם כן, ראינו שלוש סיבות אפשריות שלומדי התורה יעשו זאת דווקא מתוך צער:

א. ר' אברהם אחי הגר''א: החלשת כח הסטרא אחרא, על מנת שכח הקדושה יגבר.

ב. על פי המהר''ל: התשת כוחות הגוף על מנת שלא יעכב את החיבור לתורה.

ג. בניין אבות: הצטערות בצער השכינה.

לסיום פרק זה נזכיר שבלאו הכי מצבו של עם ישראל בגלות היה 'פת במלח תאכל וחיי צער תחיה', ולא רק של לומדי התורה; ולכן, נראה שהדברים שנכתבו בפרק זה, העלולים להרתיע את הקוראים בזמננו אנו, נתפסו אחרת בעיניהם. הגישה הכללית שהוצגה בפרק זה 'המתיקה' את מצבם הקשה, ויצרה תקווה לזכות על ידו לדברים גדולים.

ז. החידוש החסידי

בפרק הקודם ראינו את דברי המקובלים שקיבלו את ברייתת כך היא דרכה של תורה כפשוטה, והסבירו ש'מיעוט תענוג' פירושו למעט את תענוגות החיים כמה שיותר. בפרק זה נראה, בע''ה, את הפירוש הרביעי למלה 'מיעוט', והוא החידוש החסידי.

בספר 'כתר שם טוב' (אות רל''ט, וכן בתחילת ספר יושר דברי אמת) מופיעים הדברים הבאים:

'במיעוט תענוג' - פירוש מחמת גודל התלהבות ליבו לתורה ולעבודת השם יתברך למען שמו באהבה, לא יֵחֲשֶ(ו)ב אליו התענוג של העולם הזה, כמו אם האדם שמח במשא ומתן שהרוויח - אינו מרגיש כלל בתענוג קטן של אכילה. וזהו 'במיעוט תענוג', ואינו אומר במעט תענוג, רק [=אלא] במיעוט, כי למעֵט - אין צריך לומר, כי אפילו ההכרח ממעט! דהיינו שירבה תענוג וחשקות דביקות אלוקי בליבו על ידי התורה, עד שיכבה כשרגא בטיהרא. ואם יהיה לו מעט תענוג, אזי יהיה בזה כמו שאמרו רז''ל 'הנאה הבאה לאדם בעל כורחו [מותרת]'. והעיקר שיהיה 'לא אפשר ולא מכוון', ואפילו אפשר שרי, רק העיקר לא מכוון, כידוע הדין. וזה הכל בעניין המותר לאכול ולשתות ומוכרח בו.

אמנם יש על האדם למעט בתענוגותיו והנאותיו הגשמיות, אך אין זה מתוך אווירת סיגוף, אלא מתוך אווירת תענוג. האדם נקרא להתענג בעבודת השם שלו, עד כדי כך שהעולם הזה וכל מה שהוא מציע יעמדו בצל: דשרגא בטיהרא מאי אהני? (חולין ס' ע''ב); פירוש: איזו תועלת יש לנר בצהרי היום?). כיוון שהגיע אדם למדרגה זו, ושינה את היחס הנפשי שלו כלפי התענוג מהנאה לשוויון נפש, שוב אין חשיבות רבה לשאלה עד כמה הוא אכן מתרחק ממצבים הגורמים לו הנאה גופנית, כי ממילא אין היא מהנה אותו.

המראה יחזקאל (ר' יחזקאל מקרלסבורג, תלמיד ר' מנחם מנדל מרימינוב) הציע דרך נוספת להבנת הדברים (פרשת בשלח):

דהנה בנוהג שבעולם כשאדם יושב בביתו שאנן ושקט הוא נותן עיניו ולבו על כל ענייניו, בעניין אכילתו שתהא בשעה מיוחדת ובמקום הראוי ועשויה מטעמים כאשר אהב, וזולת הכנות הללו אינו נהנה כלל מאכילה זו... אבל כשאדם הולך בדרך איננו משגיח על עניין אכילתו יהיה איך שיהיה כל מה שבא בידו לחם צר יערב לו מאוד כמו כל המטעמים שאוכל בביתו... והיינו משום דלעולם עיקר מחשבות האדם על התכלית ואינו משגיח על ההכנות איך שיהיו... וכמו כן הוא בעסק התורה... ועל כן מי שחשקה נפשו בתורה אינו משים עיניו וליבו כלל על אכילה ושתיה וכל מעייניו הם רק להשלים תאוותיו בעסק התורה, ואף על פי שאוכל לחם צר וכו' הוא נערב לו מאוד בכדי שיוכל ללמוד אחר כך במהרה... שאין דברי תורה מתקיימין באדם רק כאשר 'פת במלח תאכל' ואף על פי כן 'אשריך בעולם הזה', שנערב ונתבשם לך מאוד, ואז יהיה 'טוב לך בעולם הבא'.

דבריו מתבססים על שני עקרונות:

א. כאשר יש לאדם תכלית הוא מרוכז בה ואיננו מחפש דברים אחרים.

ב. כאשר אדם מנסה להנות ממשהו, הוא יתכונן לכך ויכין את התנאים לכך באופן מוקפד; ודווקא אז, באופן אבסורדי, יש סיכוי גבוה שהוא לא יצליח להנות מהדבר, משום שחסר משהו (שהרי קשה להכין את הכל).

אם כן, כאשר מטרתו של האדם היא ללמוד תורה הוא לא ינסה להגיע להנאה מסעודתו, וממילא הוא יהנה ממנה יותר. אדם שהצליח להגיע למדרגה זו של שוויון נפש כלפי הנאות העולם הזה - מובטח לו שתלמודו מתקיים בידו, וזכה לקניין תורה.

נשים לב: דברי המראה יחזקאל והכתר שם טוב אינם זהים. הכתר שם טוב מקבל באופן עקרוני את ההנחיה לחיות בצמצום ההנאה, אך מוסיף שכאשר האדם נכנס באמת לעולמה של התורה - ההנאה שיקבל ממנו תגרום להנאות העולם הזה להחוויר מולן, ובסופו של דבר החוויה שלו תהיה הנאה אך רק מלימוד התורה. לעומתו, המראה יחזקאל קורא לאדם למקד את מאמציו בלימוד התורה, וזה עצמו יביא לו להנאה מהעולם הזה. הצד השווה, ששניהם מתארים יחס של שוויון נפש וחוסר אכפתיות כלפי הנאות העולם הזה.

יחס זה הצליח לנסח ר' בונים מפשיסחא (קול מבשר ח''א פ' נח) ללא הוספת שום מלה על לשון הברייתא עצמה:

פת במלח? תאכל! ומים במשורה? תשתה! וחיי צער? תחיה!

כלומר: יש לך רק פת במלח? אכול אותה בשמחה! קיבלת חיי צער? חיה אותם בשמחה! כאשר האדם עוסק בתורה, הוא יכול להגיע למצב שהפת והמים פשוט לא מעניינים אותו, והוא חי ולומד בשמחה. התורה גדֵלה וממלאת את עולמו, ותענוגי העולם הזה 'מתמעטים' בעיניו.

ח. פוסקי ההלכה

אחרי שראינו את ארבעת התפיסות איך על לומד התורה להתייחס לתענוגי עולם הזה, נתייחס בקצרה ל'פסיקת ההלכה' בעניין זה. כאמור, מצוות תלמוד תורה זכתה להתייחסות הלכתית ברמב''ם ובעקבותיו בשולחן ערוך, וניגע בהם בקצרה.

בהלכות תלמוד תורה של הרמב"ם, עניני מיעוט התענוג הוזכרו בשלוש מקומות בפרק ג':

מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל... והשכר לפי הצער.

(הלכה ו').

...דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

(הלכה ט').

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה...

(הלכה י''ב).

בהלכות ו' וְ-ט' עוסק הרמב''ם באורח חייו הכללי של האדם, דהיינו לימוד תורה מול פרנסה. לעומת זאת, בהלכה י"ב עוסק הרמב''ם באופן לימוד התורה של האדם: האם הוא עמל בתורה עד כדי צער הגוף, או שהוא לומד מתוך פינוק, וכל צורך גופני מסיט אותו מהלימוד? אדם שלומד מתוך פינוק לא יזכה שדברי תורה יתקיימו בו.

נחזור לשתי ההלכות הראשונות. לכאורה, דבריהן סותרים זו את זו: בהלכה ו' כתב הרמב"ם שאין על האדם לעסוק בדברים נוספים מלבד בתורה, ואילו בה'לכה ט' הוא כתב שמותר לאדם לעסוק במלאכה כפי צורכו. ר' משה פיינשטיין (שו''ת אגרות משה, חלק ח', יורה דעה, סימן ל''ו) ענה על כך שההבדל נעוץ במלה 'כראוי' שבראש הלכה ו'. כלומר, ישנן שתי דרגות של לימוד תורה: ישנו חיוב הלימוד הבסיסי שכל אדם מחוייב בו, והוא המתואר בהלכה ט' ובפרק ראשון מהלכות תלמוד תורה; לעומת זאת מי שרוצה לזכות בכתר תורה, וללמוד תורה 'כראוי' - צריך להתמסר ללימודה לגמרי, אך אין זה חיוב על כל אדם. נראה שעל כגון אלו כיוון הרמב''ם בדבריו המפורסמים בסוף הלכות שמיטה ויובל (פרק י"ג, הלכה י"ג):

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים...

במהדורת הרב פרנקל, הגרסא בהלכה ו' שונה במקצת:

מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי לה.

לפי זה, שתי הדרגות שונות באופן מהותי זו מזו: יש הלומדים בכדי לקיים מצוות לימוד תורה, והם יכולים לצאת ידי חובתם בלימוד מינימלי; לעומתם, ישנם הלומדים תורה לצורך התורה ("כראוי לה"), כלומר על מנת שלתורה תהיה כביכול, תועלת מלימודם, ולשם כך עליהם להתמסר ללימודה באופן מוחלט. יתכן שזו משמעות המושג 'תורה לשמה', על פי המסבירים שהכוונה היא לשם התורה, ואכמ''ל.

איך הרמב''ם למד את המקורות? כנראה שהוא הבין ש'מיעוט תענוג' ושאר קניני התורה עוסקים באופן הלימוד, ואילו ברייתת 'כך היא דרכה של תורה' מכוונת ליחידים שנשאם ליבם להתמסר ללימוד התורה - היא איננה קוראת לחיי צער סיגוף, אלא להשקעת כל שעות היום בלימוד תורה; וכאשר האדם איננו עובד, לא יהיה לו מעבר לפת במלח ומים במשורה (את האפשרות שהאדם ילמד תורה ויתפרנס מהציבור, שלל הרמב''ם בחריפות במרכזו של הפרק הנזכר).

אם כן, יוצא שלדעת הרמב''ם אסור שהנאות הגוף יפגעו בלימוד התורה, אך אין צורך בציעור מכוון של הגוף. גם מהמתמסרים ללימוד אין הוא דורש סיגופים וחיי צער בדווקא, ונראה שהוא קרוב לאפשרות א' שבמאמרנו.

מה נפסק בשולחן ערוך? ביורה דעה (סימן רמ"ו סעיף כ''א) מובאים דברי הרמב"ם בהלכה י"ב:

אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם, ולא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד...

כאמור, זהו אופן לימוד התורה. ומה בנוגע לאורח חייו של הלומד? על כך כתב הרמ''א בהמשך סעיף זה:

הגה: לא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד, כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה, אלא יעשה אותו קבע ומלאכתו עראי, וימעט בעסק ויעסוק בתורה. ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה.

הרמ''א הרכיב יחד את הלכה ו' והלכה ט' של הרמב"ם, ויצר בריה חדשה: גם אדם שעוסק מעט במלאכה, יכול לזכות לכתרה של תורה. למעשה, הרמ''א טשטש את שתי הרמות שהופיעו ברמב''ם, ויצר בריה אידיאלית חדשה: אדם העוסק במלאכה כפי צרכו, ובכל רגע פנוי עוסק בתורה. בהמשך הגהתו הביא הרמ''א את דעת החולקים על הרמב''ם ומתירים ללומדי תורה להתמך בידי אחרים, ובכך יצר קבוצה שנייה של לומדי תורה. קבוצה זו דומה למתואר ברמב''ם בהלכה ו' ובהלכות שמיטה ויובל, ושונה ממנה רק בכך שהנמנים על קבוצה זו מתפרנסים מאחרים.

אם כן, נראה שגם לפי הרמ''א ישנן שתי דרגות של התמסרות לתורה, והוא חלק על הרמב''ם רק בשאלת התמיכה על ידי אחרים. הן לשו''ע והן לרמ''א אין צורך בהסתגפות מכוונת בכדי לזכות לקניין תורה, ויש להזהר רק מהמשכות אחר התענוגים ('הלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה'); ובכל אופן, לימוד התורה מחייב את האדם לעמל והשקעה עד כדי צער הגוף ('ממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד').

למעשה, הפוסקים החזיקו באפשרות א' שהוצגה לעיל, אך כאמור אין היא סותרת את אפשרות ב', והשאלה היא רק את מה אנו מדגישים: את הסכנה שבחיפוש התענוג, או את הצורך שבמעט ממנו.

 

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)