ברכות | דף לד | במקום שבעלי תשובה עומדים

לקראת סוף הפרק (לד עמוד ב) מובאת מחלוקת מפורסמת בעניין מעלתם של בעלי התשובה ביחס לצדיקים הגמורים:

"ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלהים זולתך.
ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'. לרחוק ברישא והדר לקרוב".

לדעת רבי יוחנן הצדיקים הגמורים עומדים במדרגה גבוהה יותר מזו של בעלי התשובה, ואילו לדעת רבי אבהו המצב הפוך. הנטייה הרווחת אצל המפרשים הייתה לקבל את סברתו של רבי יוחנן כפשוטה יותר, שהרי הצדיקים הגמורים מעולם לא חטאו וממילא מסתבר שמעלתם תהיה גבוהה יותר. המהרש"א בחידושיו על אתר הלך בכיוון זה באופן קיצוני:

"גם שלפי הנראה דבר זה רחוק מהשכל שיהיה לבעלי תשובה מעלה יתירה על הצדיקים גמורים...
ואענה חלקי גם אני לפי דקדוק לשונו שאר"י ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו דלא איירי בחטא ועבר עבירה בפועל דא"כ לא הוי קרי לה קרוב לדבר עבירה אלא דר"ל שהיה קרוב לפי מחשבתו לעבור עבירה וגבר על יצרו ולא עבר והיינו בעל תשובה ממחשבתו שחשב לעבור עבירה".

המהרש"א משוכנע באופן עמוק בצדקת טענתו העקרונית של רבי יוחנן, ובשל כך הוא מפרש גם את דברי רבי אבהו כמתייחסים למי שרק חשב לעשות עבירה, ולא לבעלי תשובה ממש.

עם זאת, רוב בעלי המחשבה לא הלכו בדרכו של המהרש"א, והסבירו את דברי רבי אבהו על פי פשוטם בדרכים שונות. ננסה להצביע על שתי דרכים להסביר את דברי רבי אבהו כך שלמעשה לא יסתרו באופן חזיתי את דברי רבי יוחנן.

בפירוש 'תוספת יום הכיפורים' על מסכת יומא (פו עמוד ב) נאמר:

"וכיון שלעבר טעם טעם החטא והכיר במים גנובים ימתקו ואפילו הכי פירש מהעבירה מאהבת ה'... מה שאין כן בצדיק שמעולם לא חטא".

כלומר, בעל התשובה הוא אדם שמנהל דיאלוג פתוח עם עולם החטא, ומתגבר עליו שוב ושוב לאורך כל חייו. זאת בניגוד לצדיק הגמור שמעולם לא חטא וחי בעולם מנותק לחלוטין של קדושה וטהרה. נראה שלכל אחת מן הדמויות יש יתרון על פני חברתה: מעלתו הרוחנית של הצדיק הגמור גבוהה בהרבה מזו של בעל התשובה, והוא שרוי כולו בעולמות עליונים שבעל התשובה יתקשה להגיע אליהם. מאידך, מאמציו של בעל התשובה ראויים לשכר רב יותר, "לפום צערא אגרא".

דרך אחרת ליישב בין העמדות היא חלוקה בין בעלי תשובה שונים, כפי שעולה מדברי ריש לקיש בגמרא ביומא (פו עמוד ב):

"אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעונך', הא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול.
איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה'!
לא קשיא- כאן מאהבה כאן מיראה".

ייתכן שדברי רבי יוחנן מוסבים דווקא על השב מיראה שזדונותיו עוד רובצים על צווארו ברמה של "שגגות", ואילו רבי אבהו דיבר על השב מאהבה שזדונותיו הפכו לו לזכויות.

אם לא נקבל חלוקה זו, ונבין שרבי יוחנן חולק על דברי ריש לקיש באשר לאפשרות להפוך זדונות לזכויות, ייתכן שיש כאן הד לפער העמוק שבין רבי יוחנן הצדיק הגמור ובין ריש לקיש בעל התשובה. פער שתוצאותיו הקטלניות מתוארות בסיפור המפורסם במסכת בבא מציעא (פד עמוד א).