דילוג לתוכן העיקרי

במשנה

קובץ טקסט
 
א. לימוד משנה בשבתך בביתך ובלכתך בדרך
אף על פי שאני מלמד בבית המדרש, אני מאמין שמקומה העיקרי של התורה צריך להיות דווקא מחוץ לכותלי בית המדרש, במעגלים הרחבים יותר של עם ישראל. המקור למצוות לימוד תורה הוא הצו "ודברת בם"; אלא שבהמשך הפסוק לא כתוב "ודברתם בם בשבתך בבית המדרש ובלכתך בבית הכנסת", אלא "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך". מקומה של התורה הוא בבית - בתוך המשפחה ובשיח שבין אבות ובנים; מקומה של התורה הוא בהליכה בדרך - במפגש עם המציאות שבחוץ.
איזה פן בתורה מתאים ביותר למרחבים האלו, לבית ולדרך? אני סבור שבמקומות אלו צריך להיות תפקיד חשוב למשנה. המשנה מתאימה במיוחד משום שהיא קלה ללימוד, היא כתובה בעברית פשוטה וקצרה, ומובאות בה מסקנות הלימוד ללא הדיון שהוביל אליהן. אולם, אליה וקוץ בה - דווקא סגולות אלו עלולות לגרום לכך שלימוד המשנה יישאר ברובד בנאלי, טכני ויבש, של קריאה ושינון. לפיכך, עלינו להכיר את המשנה כספר מופלא ועשיר, ספר שניתן לגלות בו משמעויות עמוקות הקשורות לתורה, לקב"ה ולחיים. איך מגיעים להכרה הזאת?
ב. נשמת המשנה
התנאי הראשון לגילוי משמעויות אלו הוא יחס מתאים של הלומד. אדם מצליח לגלות רק כאשר הוא מחפש. לעתים קרובות לימוד המשנה נחשב רק כשלב הכנה ללימוד התלמוד, או אמצעי לרכוש ידיעות כלליות בתורה שבעל פה. מי שילמד כך אמנם יוכל לממש את שני היעדים החשובים האלה, אך נשמת המשנה תמשיך להיות נסתרת ממנו. לעומת זאת, מי שניגש למשנה מתוך ידיעה שזהו ספר חשוב בפני עצמו ומתוך הכרה שלהלכות השלכות בתחום הרוחני - יחפש וימצא.
תנאי נוסף הוא הכרה של המתודות שהתפתחו לאחרונה לשם חשיפה של המימד הרעיוני העומד מאחרי המשנה. מורי, הרב ד"ר אברהם וולפיש, במחקריו על עריכתה הספרותית של המשנה, ייסד שיטה חדשה ללימוד המשנה. וולפיש הוכיח שעורכי המשנה השתמשו במודע בכלים ספרותיים כגון "חתימה כעין פתיחה" ומשחקי לשון[2]. עוד הוא הראה שהעיצוב הספרותי שימש כלי ביד העורכים לבטא משמעויות רעיוניות[3], ומכאן שחקר המבנה הספרותי של המשנה חושף את עמדתם המודעת של עורכי המשנה כלפי ההלכות המופיעות בה. נזכיר כמה מן הכלים הספרותיים הללו:
1. משחק לשון. בחירתה של המשנה לנקוט מינוח דו-משמעי מאפשרת למובן הסמוי לרמוז על משמעות נוספת. כך, למשל, המשנה בראש השנה מספרת על אב ובן שבאו להעיד על החודש: "וקבלו הכוהנים אותו ואת בנו". המשמעות הגלויה של "אותו ואת בנו" היא שהכוהנים קיבלו את האב והבן יחדיו כדי להעיד כזוג. אבל המשפט "אותו ואת בנו" מרמז על משמעות נוספת, שלילית. הוא רומז לביקורת על התנהגותם של הכוהנים, שכן "אותו ואת בנו" הוא שמו של אחד האיסורים שבתורה: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח).
2. זיקה אינטרטקסטואלית. פעמים רבות אנו מוצאים במקרא שצירופי מילים החוזרים על עצמם בסיפורים שונים נועדו להקביל בין הסיפורים. גם במשנה ישנן הקבלות - לעתים הקבלות בין שתי מסכתות, ולעתים ישנה זיקה בין המשנה ובין המקרא. השפעתו של המקרא על עיצוב המשנה אינה רק משום שהתורה שבכתב היא התשתית של התורה שבעל פה, אלא גם משום שהתנ"ך הוא הספר המרכזי שהיה ידוע לחכמי המשנה ולומדיה, ולפיכך נשאבו ממנו פעמים רבות מוטיבים, רעיונות ואסוציאציות. השראת המקרא, אפוא, נוכחת במשנה לא רק בציטוטים הישירים ובעיקרי המצוות, אלא ברבדים נוספים. למשל, ברקע עיצובן של חלק מהמשניות עומדות דמויות מקראיות כאליהו הנביא, דוד ושלמה והרעיה והדוד שבשיר השירים. עיצוב זה רומז על המשמעויות הנוספות שרצו חכמים לכלול במשנה.
3. מבנה. מבנה של משנה או של פרק משמש כלי ליצירת הקבלות בין יסודות שונים, ובכוחו לבטא קשר רעיוני. לדוגמה, הפרק הראשון והפרק השלישי של מסכת סנהדרין עוסקים בדיינים, ואילו הפרק השני בדיני מלכים. בכך יצר עורך המשנה זיקה בין השופט למלך, שני מנהיגים הנושאים בשררה על הציבור.
בנוסף לכך, במשנה, יותר מאשר בתלמוד ובמדרשי הלכה, רוב ההלכות העוסקות בנושא כלשהו מרוכזות במקום אחד. כך היא מקילה על הלומד להתבונן בהלכות כמכלול ולנתח את משמעויותיהן. לדוגמה, הפרק האחרון של מסכת ברכות מביא רשימה ארוכה של מצבים שהאדם מחויב בהם לברך את הקב"ה - כל אחת מהברכות מבטאת הכרה בתפקידו של הקב"ה באותו אירוע, ולכן ניתוח של הברכות כולן מאיר על שאלת מקומו של הקב"ה בעולם באופן כללי. בדומה לכך, ניתוח של פרטי הלכות פאה במשנה מגלה את התפיסה כי "פאה" אינה מתנה הניתנת לעני, אלא זכותו הממשית בשדה, בדומה לזכויותיו של בעל השדה עצמו. אני מאמין שהבנות אלו מתאפשרות מכיוון שהמשנה היא ספר הלכה קדום והיא קרובה יותר לשלבי הגיבוש של יסודות ההלכה, שלב שבו המגע בין ההלכה לרעיונות העומדים ביסודותיה היה ברור יותר מתקופות אחרות.
ג. "והשב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"
ברצוני להדגים מתודות אלו מתוך פרק בספרי "נשמת המשנה", העוסק בפרק ראשון של המשנה בקדושין. לפרק זה יש משמעות מיוחדת עבורי בנוגע לנקודה שבה התחלתי את המאמר על חשיבות לימוד המשנה במסגרת המשפחה. בחנוכה תשס"ט, אחרי שנים של הבלגה, יצאה מדינת ישראל למבצע 'עופרת יצוקה' כדי להגן על תושבי הדרום מהתקפות הטרור הבלתי פוסקות של הפלסטינים. ביום השני למבצע הקרקעי, הגיעה הבשורה הקשה כי נפל ראשון חללי המבצע מבין הכוחות הלוחמים. אז שמעתי לראשונה את השם דביר עמנואלוף. יחד עם כל עם ישראל, התרגשתי מסיפורו של דביר, שיכול היה לפטור את עצמו משירות קרבי, בהיותו יתום מאב, אך התעקש לשרת כמפקד ביחידה קרבית.
לא תיארתי לעצמי כי יתברר שגם בינינו היה קשר עקיף, אני נגעתי בחייו דרך ספרי 'נשמת המשנה' והוא נגע עמוק בחיי לאחר מותו; מסתבר כי דביר אחרי מותו של אביו, נתנאל ז"ל, קבע חברותא מיוחדת עם אמו, דליה. כאשר דיברתי לראשונה עם אמו, היא סיפרה שלי שהמשנה האחרונה שלמדו ביחד הייתה המשנה שעסקה במשמעות המצוות שבמסגרת המשפחה ובה מודגש יחסי אבות ובנים ועל ההדדיות שבמערכת היחסים במשפחה. "כל מצוות האב על הבן... וכל מצוות הבן על האב..." (קידושין, פרק א' משנה ז'). דליה הרגישה שלא היה זה מקרה שזוהי המשנה האחרונה שהם למדו:
נתנאל ודביר ז"ל, אב ובנו, היו קשורים ומחוברים זה לזה ונדמה כי משנה זו נכתבה עליהם. נתנאל מילא את חובתו כאב כלפי דביר, על כל המשתמע ממשנה זו, ודביר מילא את תפקידו כבן מול אביו בחייו, בחוליו ובמיתתו (דביר שמח שזכה לקרוא את קריאת "שמע ישראל" ברגע פטירתו של נתנאל). לאחר שנתייתם מאביו, המשיך דביר למלא את חובתו כלפיי וכלפי כל המשפחה מסביב. כנראה שנתנאל ודביר רצו להמשיך את ההדדיות הזו ביניהם לנצח! הפרק שלמדנו מסתיים בחזון כללי של קרבה בין אבות לבנים, המשך השושלת והמסורת. דביר ידע שהוא ממשיך את המסורת, הוא ידע את החובה שלו כלפי הקב"ה, כלפי הוריו וכלפי הארץ בה נולד .הוא החוליה המקשרת!
(מתוך הקדמה שדליה כתבה להדפסה מיוחדת של "נשמת המשנה", לזכר דביר).
ד. גילוי אליהו במשנה בקדושין
המשנה
כָּל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן, האֲנָשִׁים חַיּיָבִים וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת.
וְכָל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַייָּבִין.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין.
וְכָל מִצְוַה בְּלֹא תַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ ובֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִיבַּל תַּשְׁחִית וּמִבַל תַּקִּיף וּמבַל תִּטַּמֵּא לַמֵּתִים:
(משנה, קדושין, פרק א' משנה ז', על פי כתב יד קופמן).
בין חכם לנביא
המשנה המפורסמת בקידושין מלמדת על שתי קבוצות של מצוות שיש להן משמעות במסגרת המשפחה. "כל מצות האב על הבן האנשים חייבים והנשים פטורות. כל מצות הבן על האב אחד אנשים ואחד נשים חייבין...". נראה שניסוח הכללים האלה מעוצב בהשראת הפסוק החותם את ספרי הנביאים ומתאר את שליחותו של אליהו הנביא לעתיד לבוא:
הִנֵּה אָנכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:
(מלאכי, ג, כג-כד).
שני המקורות עוסקים ביחסי אבות ובנים, ושניהם מביעים את ההדדיות שבמערכת יחסים זו על ידי חזרתו של המשפט הראשון בהיפוך ("אבות על בנים" - "האב על הבן" לעומת "בנים על אבותם" - "הבן על האב"). נוסף על כך, במשנה, כמו בפסוק, היחס שבין האבות לבין הבנים מתואר באמצעות המילה "על"[4].
קידושין א, ז
מלאכי ג, כד
מצות
והשיב לב
האב
אבות
על
על
הבן
בנים
ומצות
ולב
הבן
בנים
על
על
האב
אבותם
 
מה משמעות הדמיון של המשנה לפסוק? מה רצה בעל המשנה ללמד באמצעות יצירת זיקה אינטרטקסטואלית בין שני המקורות?
הפסוק מתאר מציאות של ניכור בין האבות ובין הבנים. כאשר אליהו יבוא, הוא יקרב את האבות והבנים, וישיב את מערכת היחסים על כנה. ההבדל העיקרי בין שני המקורות הוא שתחת הקרבה ו"השבת הלב" בנבואת מלאכי, ישנן במשנה ה"מצות" שבין האב לבנו. לכאורה זהו ניגוד חריף, אבל התבוננות בתוכנן של מצוות אלו, כפי שהן מפורטות בתוספתא, מאירה את הקשר שבין המקורות באור חדש:
 אי זו היא מצות הבן על האב: מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מוציא ומכניס ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו...
אי זו היא מצות האב על הבן: למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אישה ויש אומ' אף להשיטו בנהר.
(תוספתא, קידושין א, יא).
המצוות המגדירות את החובות ההדדיות הן מימוש של חזון התקרבות האבות והבנים. על הבן מוטלות חובות המבטאות את תפקידו ומעמדו כבן - כיבוד האב ודאגה לשלומו, ואילו האב ממלא את תפקידו בקיום חמש מצוות שיש בהן את כל היסודות הנדרשים לקיומו החומרי של הבן ולהתפתחותו הדתית. מחד גיסא, הבן מוכשר להיות החוליה הבאה בשלשלת הדורות - הוא מוכנס לברית באמצעות המילה ולומד תורה לשם קיום אורח חיים דתי. מאידך גיסא, לצורך קיומו הגשמי של הבן, על האב ללמדו אוּמנות ולהשיאו אישה כדי שיוכל להתפרנס ולהקים משפחה משלו[5]. אנו רואים כאן מערכת של הדדיות - תפקיד הבן לכבד את אביו ולדאוג לצרכיו, ותפקיד האב להכשיר את בנו לחיים.
הרב קוק, במאמרו "חכם עדיף מנביא"[6] , משווה בין דמותו של הנביא, בעל החזון הכללי, לבין דמות החכם, איש הפרטים. נראה שאפשר להעזר באבחנתו כדי לתאר את המעבר מהתנ"ך למשנה בנושא זה: הנבואה במלאכי מציגה חזון כללי של קרבה בין אבות לבנים, ואילו המשנה מציעה דרך מוגדרת ומפורטת לאפיון מערכת היחסים הזאת ולעיצובה.
המשך השושלת מאב לבן, כחלק מהברית שבין עם ישראל לאלוהים, קשורה גם לישיבה של עם ישראל על אדמתו:
וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם... וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ... לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:
(דברים יא, יח-כא).
אם נשוב ונתבונן בפרטי החיוב של האב כלפי הבן על פי התוספתא לעיל, נמצא כי במצוות אלו באים לידי ביטוי הן המשכיות המסורת והן קיום הברית, שני הנושאים המאפשרים את הקרבה בין ישראל לה'. ברית המילה, המצווה הראשונה ברשימת המצוות, מכניסה את הבן לברית בין ישראל לה'[7]. בתלמוד תורה, האב המלמד את בנו תורה זוכר את "תורת משה" ומעביר את המסורת והברית מדור לדור. פדיון הבן גם הוא משמש להכנסת הבן לשושלת באמצעות הנחלת התודעה ההיסטורית שבזכירת האירוע המכונן של העם ואלוהיו - יציאת מצרים[8].
מתברר שהעברת המסורת והכשרת הבן אינם מעשים חד-צדדיים. האב מעניק לבן, והבן, מצדו, מכבד את אביו. לשם המשכיות המסורת נדרשים שני הצדדים, ויחד הם מהווים חוליה אחת בשרשרת הדורות האיתנה.
נוחלים את הארץ
כמו העברת המסורת מאב לבן, גם הפסוק שאנו עוסקים בו, "והשב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..." קשור לישיבת עם ישראל בארצו. הפסוק מסיים במילים "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". כלומר, אי קיום שליחותו של אליהו לקירוב הבנים ואבותיהם מביא לאי קיום הברית שנכרתה בחורב, הברית על הארץ[9]. בדומה לכך, גם במשנה בקידושין, מיד לאחר רשימת המצוות המבדילות בין נשים לגברים והמצוות שבין אבות לבנים, מוזכר הקשר בין שמירת המצוות לבין ארץ ישראל:
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִים לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִים לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
(קידושין, פרק א משנה י' על פי כתב יד קויפמן).
לפי המשנה, לכל אחת מהמצוות קיימת השפעה על הקשר בין האדם לארץ[10]. המשנה, התולה את נחלת הארץ בקיום המצוות, מבוססת על הפסוקים המופיעים מיד אחרי עשרת הדיברות שבספר דברים[11]:
וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנכִי נתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ... בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:
(דברים ה, כח-ל).
חיי השפע בארץ מותנים בקיום הברית, בשמירת החוקים והמשפטים. לעומת זאת, אם לא יושב "לב הבנים על האבות" ולא יקוימו מצוות האב על הבן תבוא הפורענות שמלאכי מתנבא עליה בסוף הפסוק: "...פן אבוא והכיתי את הארץ חרם", ובסגנונה של המשנה: "וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ"[12].
בדומה לכך, מופיע בהמשך המשנה הקטע הבא:
כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לא בַמִּקְרָא וְלא בַמִּשְׁנָה וְלא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב.
הרב וולפיש[13] ציין ש"מקרא, משנה, דרך הארץ"[14] הם חלק ממצוות האב על הבן (על פי פירוט התוספתא) וממילא המשנה כאן קשורה למשנה ז'. לפי הצעתנו לעיל, הקשר בין המשניות הוא שאי קיום מצוות האב על הבן משמעותו אי השבת לב אבות על בנים; על פי הפסוק במלאכי הדבר הזה מביא לידי חרם בארץ, ובמשנה "אין זה הישוב"[15].
נמצא, לפי דברינו, ששני החלקים במחציתו השנייה של הפרק מקבילים לשני החלקים של הפסוק במלאכי.
ד. בין קניין לחיוב
את הפרק הראשון של מסכת קידושין במשנה אפשר לחלק לשני חלקים[16]: החלק הראשון (משניות א-ו) עוסק בקניינים, והחלק השני (משניות ז-י) בחיוב במצוות. בקריאה ראשונה מתעוררת התחושה כאילו שני חלקי הפרק "הורכבו" זה על גבי זה, אך הרב וולפיש עמד על זיקה תוכנית-ספרותית בין שני חלקי הפרק. לטענתו, העורך משתמש ב"משנת מעבר", משנה ו, כדי לחבר את שני חלקי הפרק. מצד התוכן המשנה שייכת לחלקו הראשון של הפרק, אך כמו במחצית השנייה של הפרק העוסקת במצוות גם היא פותחת במילה "כל"[17]. כמו כן, היא נוקטת את המינוח "נתחייב", הרווח בחלקו השני של הפרק, על פני "קנה", הרווח בחלקו הראשון[18]. הרב וולפיש מוסיף ומצביע על "משחקי מילים"[19] אחדים הקושרים את שני הקבצים המרכיבים את הפרק[20]:
1. מיתת בעל/יבם/אדון (א-ב), בל תטמא למתים (ז), מאריכין לו ימיו (י).
2. האישה נקנית בשלש דרכים (א), ולא בדרך ארץ... והחוט המשולש וכו' (י).
3. המחזיק בשלשתן (י), כסף שטר וחזקה (ג, ה), רשות ההדיוט בחזקה (ו).
לדעתו, עניין החיבור בין "פרק הקניינים" ובין "פרק המצוות" הוא הבלטת הקשר בין התא המשפחתי ובין קיום המצוות ונחלת הארץ[21]:
הקניין ההלכתי, של אישה ושל קרקע, הינו הבסיס לנחלה שבסוף הפרק... אפשר לומר כי המושג "נחלה" מהווה מיזוג בין מעמדו המשפחתי ובין מצבו הממוני של האדם... קניין האישה בפרק הקניינים מייסד את התא המשפחתי של תחילת פרק המצוות, בו מצווה האב להכשיר את בנו למלא את מקומו בחברה, מבחינה רוחנית וכלכלית, ולהמשיך את המשפחה על ידי קניין אישה משלו. אדם המקיים כהלכתם את המצוות הללו גורם לכך שהוא ומשפחתו יאריכו ימים וינחלו את הארץ[22].
אני אנסה להמשיך בכיוון זה, ולפתח אותו הן מצד המבנה הספרותי של הפרק והן מצד משמעות הצמידות בין שני חלקי הפרק.
חיזוק להצעה לראות זיקה מכוונת בין שני חלקי הפרק אפשר למצוא אפוא בתקבולות אחדות בין שתי היחידות:
בחלקו הראשון של הפרק (משניות א-ה) מנויים עשרה דברים הנקנים:
אישה
יבמה
עבד עברי
אמה עבריה
נרצע
עבד כנעני
בהמה גסה
בהמה דקה
נכסים שיש להם אחריות
נכסים שאין להם אחריות
בחלקו השני של הפרק (משניות ז-י) אנחנו מוצאים עשרה כללים הפותחים במילה "כל"[23]. עשרת הכללים נחלקים לשניים - חמישה בעניין הבדלי החיוב בין אנשים לנשים (ז), וחמישה בעניין הארץ (ט-י).
נראה שלמשנת המעבר תפקיד חשוב בהבנת הקשר בין חלקי הפרק; משנה ו עוסקת בסחר בחליפין ומחברת בין חלקי הפרק מצד הסגנון, ולמעשה משקפת את המסר של הפרק כולו:
 כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה נִתְחַיַּב בַּחֲלִיפָיו.
כֵּיצַד, הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיַּב בַּחֲלִיפָיו. רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ, בְּכָסֶף. וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה.
אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט.
(פרק א' משנה ו', על פי כתב יד קויפמן).
כבר צוין לעיל כי משנתנו נוקטת את המונח "מתחייב" ולא "נקנה", החוזר במשניות א-ה. נראה שחילוף זה אינו מקרי; במשנה ה נאמר: "ושאין להן אחריות אינן ניקנים אלא במשיכה", כלומר העברת הבעלות על מטלטלים, נכסים שאין להם אחריות, תלויה בהחזקתם ממש. לכן, במשנה ד, המתייחסת גם היא לדרכי קניין בהמות, מודגש כי נדרשת פעולה פיזית כדי להחיל על חפץ בעלות. התפיסה שהקניין הוא מעשה פיזי מתחזקת מהכלל הנקוט בסוף משנה ו "רשות ההדיוט בחוֹזקה", כלומר כדי שדבר מה יהיה בבעלותו של אדם חייבת להתבצע פעולה ממש.
נראה ששורש העניין נעוץ בתפיסה שבעלות ממונית היא ממשית ומוחשית ולא רק קשר משפטי מופשט. האדם נחשב בעליו של חפץ רק אם הוא מחזיק בו ממש. קניין הוא העברה של בעלות, ולכן אך טבעי שהעברת הבעלות מתבצעת בהעברת החזקה מיד ליד (או במשיכה, הגבהה וכדומה), שהיא ביטוי שמעתה ואילך הקונה הוא בעלי החפץ. מכאן מתבאר גם מדוע סתם תשלום אינו קניין, שהרי אין בהעברתו ביטוי של חזקה על החפץ הנקנה.
לנוכח הבנות אלו יש לשוב ולבאר את קניין החליפין שלא מתוארת בו פעולה פיזית. כפי שהזכרנו לעיל, המשנה אינה מתארת סחר חליפין בלשון קניין אלא בביטוי "נתחייב בחליפיו". כלומר, מאחר שאחד הצדדים זוכה בחפץ בקניין רגיל הוא מתחייב לבצע את חלקו בהסכם ולתת את הדבר הנקנה. אין מדובר כאן בקניין גמור כפי שתואר בפרק עד כה[24], שהרי לא נעשתה בחפץ כל פעולה, אבל הייתה התחייבות להעבירו לרשות הצד השני[25].
אם נשוב ונתבונן במקומה של המשנה בתוך הפרק נמצא שהיא החוליה המקשרת בין שני חלקי הפרק - בין הקניינים ובין המצוות; הזיקה ביניהם מבטאת את התפיסה שקנייניו של האדם יוצרים מחויבות במצוות.
הקשר בין המחויבות לבין הקניין מתבטא גם בנושאים המשותפים הנידונים בחלקו הראשון של הפרק ובחלקו השני. החלק העוסק בקניינים נפתח בקניין של אישה, והחלק הדן במצוות פותח במצוות בין אבות ובנים, התולדה של קניין האישה והקמת משפחה. באמצע פרק הקניינים מופיעים דרכי קניין של בהמה (ד), ובאמצע החלק השני יש פירוט של מצוות הקשורות לבעלי חיים שהוקרבו כקרבנות (ח)[26]. בסופי הקבצים, שניהם עוסקים בעניינים הקשורים לארץ - משנה ה עוסקת בקניין הארץ ומשנה ט דנה במצוות התלויות בה.
אם כן, אפשר להבחין במבנה המעגלי של הפרק: מעולם הקניין לעולם המצוות - הקניין מביא לידי מחויבות במצוות; ומעולם המצוות לעולם הקניין - קיום המצוות מבטיח את נחלת הארץ: "כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים את ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ" (י).
שני חלקי הפרק הם שני צדדים של הברית בין עם ישראל לקב"ה, של הקשר הדו-כיווני שבין נחלה למצוות, כפי שמסוכם במשנה י.
וכך חזרנו לעיקרו של הפרק הקודם - שליחתו של אליהו הנביא, מלאך הברית, להשיב לב האבות על הבנים.
 
 
 
 

[1]   תודתי לידידי היקר ברוך שיח, שהשקיע זמן רב כדי להפוך את הדברים למאמר מוגמר ומגובש.
[2]   וולפיש, תופעות ספרותיות במשנה ומשמעויותיהם, נטועים א', תשנ"ד, עמ' 33-60; משחקי לשון במשנה, נטועים ב', תשנ"ה, עמ' 75-95.
[3]   שם.
[4]   בהמשך תידון הוראת המילה "על" בהקשר הזה.
[5]   ידידי אמנון דוקוב העיר לי שהחיוב "להשיאו אישה" סוגר את מעגל החיים ומתחיל מחזור חדש. מעתה הבן שב והופך להיות האב.
[6]   אורות, ירושלים תשנ"ג, עמ' קכ-קכא.
[7]   כזכור, אליהו הוא הנשלח להשיב את לב האבות והבנים זה לזה. ואכן, קיימת מסורת שאליהו הנביא מופיע בכל ברית מילה. ראו פסיקתא דרב כהנא (הוצאת מנדלבוים) כח, ד, ד"ה תן חלק, ופרקי דרבי אליעזר (הוצאת היגר) כ.
[8]   ראו שמות יג, יד-טו.
[9]   עיינו בלשון הפסוק:
ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום... ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוקיך נתן לך כל הימים.
(דברים ד, מ).
[10]            הדברים באים על רקע המשנה הקודמת, משנה ט, המחלקת בין מצוות הנוהגות בארץ בלבד לבין מצוות הנוהגות גם בחוץ לארץ. משנה י מוסיפה שלכל המצוות יש השפעה על ארץ ישראל, "כל העשוה מצות אחת... נוחל את הארץ".
[11]            ראו גם דברים ד, מ. מכאן עולה עוד ביטוי לזיקה אינטרטקסטואלית בין המשנה למקרא. על הזיקה שבין המשנה לספר דברים כבר עמד אלבק, ראה ח' אלבק, משנה נשים, עמ' 413.
[12]            בלשון התוספתא הניגוד ל"עושה מצוה אחת" חריף עוד יותר: "וכל העובר עבירה אחת מריעין לו, ומקטפין את ימיו, ואין נוחל את הארץ" (תוספתא קידושין, הוצאת ליברמן, א, יג).
[13]            וולפיש, שיטת העריכה הספרותית במשנה על פי מסכת ראש השנה, עובדת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשס"א, עמ' 45-46.
[14]            "דרך ארץ" כאן מתבארת כאומנות, בניגוד לדעת הרמב"ם המפרש: "הוא שתהיה חברותו עם בני אדם חברות נאה בעדינות ובנמוס" (רמב"ם, פירוש המשנה, מהדורת קאפח, עמ' קצט). כל שאר הופעות הביטוי "דרך ארץ" במשנה הן במובן של אומנות (כמו במסכת אבות ב, ב; ב, ה; ג, יז; ו, ה), ובהקשר של מניעה מחטא וחיבור לתורה כמו: "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (משנה אבות ב, ב).
[15]            בכתבי היד של המשנה, בדומה לפסוק, מובא רק החלק השלילי של הכלל. בדפוסים, לעומת זאת, נוסף גם חלק חיובי לפניו: "כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ...".
[16]            ראו אפשטיין, מבוא לספרות התנאים, ירושלים תשכ"ד, עמ' 52 ואילך.
[17]            וולפיש, תופעות ספרותיות, עמ' 40.
[18]            שם, עמ' 43, וראה הערה 36.
[19]            על משחקי מילים במשנה ראה וולפיש, משחקי לשון.
[20]            וולפיש, תופעות ספרותיות, עמ' 46.
[21]            על קישור זה ראה בפרק הקודם: "גילוי אליהו במשנת קידושין".
[22]            וולפיש, תופעות ספרותיות, עמ' 59. וולפיש שם מוסיף ומציע שמבנה הפרק מבוסס על הפסוק: "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו" (רות ד, י).
[23]            על עשיריות אלו יש להוסיף עשרה פריטים המופיעים במשנה ח: (א) הסמיכות (ב) התנופות (ג) הגשות (ד) הקמצות (ה) ההקטרות (ו) המליקות (ז) הקבלות (ח) ההזיות (ט) מנחת סוטה (י) ונזירה.
[24]            על ההבדל שבין קניין למחויבות ראו בבלי, בבא מציעא מה ע"ב. ראה גם וולפיש, תופעות ספרותיות, עמ' 43, המצטט את "נתיבות המשפט" לט, יז על ההבדל שביניהם. וולפיש (שם) רואה במושגים 'אחריות' ו'חיוב' מושגים העומדים כחוליית מעבר שבין 'קניין' לבין 'מצווה'. בגוף הטקסט נציע הסבר אחר ליחס ביניהם.
[25]            ולכן ברור מפני מה אין אישה נקנית בחליפין (עיינו בבלי קידושין ה ע"א)- יסוד הקשר בין איש לאישה מתגלם בקשר הממשי של קניין, ואין להסתפק ביצירת התחייבות גרידא.
[26]            תודתי לאליקים כסליו שהעיר לי על ההקבלה לבעלי חיים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)