ב`מ ג - מפני מה אמרה תורה: מודה מקצת הטענה ישבע

  • הרב שמואל שמעוני

בבא מציעא דף ג - מפני מה אמרה תורה: מודה מקצת הטענה ישבע / הרב שמואל שמעוני

"דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו; והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי - אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, סבר: עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה" (ג ע"א - ע"ב).

הרא"ש העיר בתוספותיו (ד"ה מפני): "לא אתא רבה לפרושי טעמא דקרא, למה חייב שבועה במודה במקצת, דר' שמעון דוקא הוא דדריש טעמיה דקרא (להלן קטו ע"א)". מה, אם כן, עומד ביסוד הקביעה שכופר בכול פטור משבועה ומודה במקצת חייב? התוספות (ד"ה מפני) השיבו שזוהי גזרת הכתוב, הנלמדת מהמילים "כי הוא זה" (שמות כ"ב, ח). אמנם הם עצמם (להלן ד ע"א, ד"ה הצד) כתבו, שהמחייב של מודה במקצת ושל שבועת עד אחד אינו תקף במקרים אחרים, כגון כופר בכול, משום שיש טעם לחיוב בהודאה במקצת דווקא: "דכשמודה מקצת או עד מכחישו נראה דמשקר, ולכך יש שבועה".

גם הרא"ש עצמו היה מוכן 'לגלוש' מעט לכיוון טעמא דקרא, והביא תשובה נוספת: "דמודה מקצת שיש לו אצלו ממון, אגב אותו ממון חייבתו תורה שבועה כעין גלגול, אבל כופר הכל נסתלק הימנו לגמרי, ואין לו עסק עמו". לשיטתו, שבועה יכולה להתגלגל לא רק אגב שבועה, אלא גם אגב חיוב ממון: הנתבע נמצא כעת בעמדת נחיתות, ועליו לתת תשובות ברמה גבוהה יותר.

בנושא זה רבו השיטות, ולא נמצה כאן את כולן (בעמדתו הייחודית של רש"י בפירושו לבבא קמא דף קז ע"א עסקנו בעיוננו שם). אך כעת נעמוד מעט על דברי רבה בסוגייתנו: מה הייתה שאלתו, וכיצד השיב עליה?

התוספות (ד"ה מפני) פירשו שהשאלה היא מדוע לא נפטור תמיד את המודה במקצת, מיגו שיכול לכפור בכול; ותשובתו של רבה, על פי פירוש התוספות, היא שזהו "מיגו דהעזה". לפי גישת התוספות, דין מיגו הוא ביסודו דין ראייתי: מאחר שאדם יכול לזכות בדין בקלות בטענה אחרת, ובכל זאת הוא טוען דווקא את טענתו הנוכחית, יש לנו סיבה טובה להאמין שהוא דובר אמת. היגיון זה נפגם כאשר הטענה החלופית היא טענה שבעל הדין היה מתקשה לטעון, משום שהיא כרוכה בהעזה, והרי "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו"; במצב כזה אין לנו סיבה להאמין לטענתו הנוכחית, שאינה כרוכה בהעזה, ולכן אין כאן דין מיגו.

גישת התוספות מבוססת על שתי הנחות: א. מיגו מסוגל לפטור גם משבועה; ב. מיגו דהעזה אינו מיגו טוב. על שתי הנחות אלו חלק הר"י מיגאש בחידושיו לשבועות (מה ע"ב): לדעתו מיגו דהעזה הוא מיגו טוב, אלא שמיגו אינו מסוגל לפטור משבועה.

גישת ביניים הציג הרמב"ן בחידושיו לסוגייתנו. לשיטתו, לעתים מיגו דהעזה מועיל, ומיגו פוטר לעתים משבועה, אך מיגו דהעזה אינו פוטר משבועה, וזו תשובתו של רבה לשאלתו: המיגו של מודה במקצת - שיכול היה לכפור בכול - הוא מיגו דהעזה, ומיגו כזה אינו פוטר משבועה.

בביאור שיטת הרמב"ן העלו רבים, שלדעתו יש במיגו שתי סברות, ובניסוח אחר: יש שני סוגים של מיגו. סוג אחד הוא המיגו הראייתי, כסברת התוספות. ואולם, יש במיגו גם סברה אחרת: כאשר יש לאדם טענה חלופית, שבאמצעותה הוא יכול לזכות בדין, הדבר הופך אותו למוחזק בממון, משום שממון זה הוא בהישג ידו המשפטי. לפי סברה זו, מיגו איננו ראיה, אלא יצירת מוחזקות בממון, שמעבירה את נטל הראיה לצד השני.

מה יקרה במיגו דהעזה לפי שיטת הרמב"ן? כפי שכתבו התוספות, מיגו זה ודאי אינו יכול להוות ראיה, שהרי "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו". ברם, שלא כמו בשיטת התוספות, לפי דעת הרמב"ן מיגו כזה איננו חסר תועלת לחלוטין: כוחו ליצור מוחזקות עדיין עומד לו. ואולם, כל זה טוב ויפה רק במה שנוגע לממון; אך כאשר אדם מוחזק, ובכל זאת חייבה אותו התורה לברר את דבריו באמצעות שבועה, ניתן להחליף את השבועה רק במיגו שמהווה ראיה מבררת, ואין די במיגו דהעזה.