בבא מציעא | דף ז | תפיסה בממון המוטל בספק

הסוגיה המתחילה בשאלתו של רבי זירא בדף ו ע"א ("תקפה אחד בפנינו מהו") ומסתיימת בדף ז ע"א, הידועה בפוסקים כסוגיית "תקפו כהן", מעלה את השאלה אם שינוי בזהותו של המחזיק בממון המוטל בספק תשנה גם את דין הממון.

ראייתה העיקרית של הסוגיה היא דינו של שה שלא ידוע אם הוא בכור, ועל כן הוא שייך לכוהן, או שמא הוא פשוט ושייך לישראל. הגמרא מוכיחה מברייתא כי אף אם הכוהן תפס את השה, מוציאים אותו מידו ומשיבים למוחזק הראשון, דהיינו לישראל. לדעת רוב הראשונים, זוהי גם מסקנת הסוגיה להלכה (ראה ו ע"ב תוספות ד"ה פוטר, וברמב"ן שם באריכות); אך הרמב"ם (בכורות ה, ג) פסק שאם הכוהן תפס – אין מוציאין מידו.

במבט ראשון נראית שיטת הרמב"ם פשוטה יותר. הלוא זכותו של הישראל אינה נובעת אלא מדין המוציא מחברו עליו הראיה; ואם הכוהן הפך למוחזק – הרי מעתה הישראל הוא המוציא, וחובת הראיה מוטלת עליו. מדוע אם כן הבינו שאר הראשונים שתפיסת הכוהן אינה מועילה, ויש להוציא את השה מידו?

לשאלה זו שתי תשובות אפשריות: א. אפשר ששאר הראשונים מודים לרמב"ם מעיקר הדין, אלא שפסיקה שתאפשר תפיסה אלימה של ממון המוטל בספק תוביל לכאוס, ועל כן פסלוה חכמים. ב. ברם אפשר לחלוק על הרמב"ם עקרונית ולטעון כי מוחזקות אינה דבר העשוי להשתנות כל הזמן, אלא נקבעת ברגע לידת הספק. אם זוהי המחלוקת, ייתכן שהיא תלויה בהבנת מנגנון הפעולה של מוחזקות בממון: האם היא פועלת על דרך השלילה, וקובעת שאי אפשר להוציא מן המוחזק בלא ראיה, או שמא היא מביאה אותנו באופן חיובי להעמיד את הממון בחזקת המוחזק האחרון? אם החזקה מועילה בדרך חיובית, נראה פשוט שדווקא חזקה שהייתה בעת לידת הספק תסייע בפסיקה, ולא חזקה שנוצרה לאחר מכן.

על המסקנה שאם תפסו כוהן מוציאין מידו הקשו התוספות (שם) משתי סוגיות בש"ס שנראה מהן כי תפיסה מועילה. סוגיה אחת (להלן דף ק"ב) דנה באדם ששכר מרחץ לשנה בי"ב דינרים, ולא סיכם עם המשכיר אם התשלום הוא דינר לחודש או י"ב דינרים לשנה, ולאחר מכן נתעברה השנה. לדעת שמואל, יש הבדל בין מקרה שבו נתגלע הדיון קודם חודש העיבור ובין מקרה שבו נתגלע הדיון לאחריו: אם הדיון התעורר קודם ביאת חודש העיבור, המשכיר הוא המוחזק, והשוכר חייב לשלם עוד דינר על חודש העיבור; אך אם הנושא עלה לדיון רק לאחר שעבר חודש העיבור, השוכר מוחזק, שהרי הוא כבר השתמש במרחץ באותו חודש, ואין הוא חייב להוסיף דינר. אם כן, מוכח מכאן שתפיסה מועילה! התוספות יישבו שבמקרה זה תפיסה מועילה מפני שהתופס (=השוכר) נכנס למרחץ בהיתר. תירוץ זה מתיישב עם שתי הדרכים שראינו לעיל: א. התפיסה לא הייתה אלימה, ועל כן לא חשו חכמים לבטל את תוצאותיה. ב. התפיסה הייתה קודם הדיון בבית הדין, ולכן היא מועילה לקבוע את המוחזקות.

קושייתם השנייה של בעלי התוספות היא מן הדיון בפרק השני של מסכת כתובות (יט ע"ב – כ ע"א) בשטר ששני עדים מקיימים אותו ושניים פוסלים אותו: לפי פירושו של רש"י לסוגיה שם (כ ע"א ד"ה ואוקי), במקרה כזה יכול המַלווה לתפוס מן הלווה, אך בעלי התוספות מיישבים: "צריך לומר שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר, דהיינו קודם שנולד הספק". כמובן, תירוץ זה אינו מועיל אלא לפי הדרך השנייה שהעלינו. ואכן בעלי התוספות עצמם פקפקו בתירוץ זה והציעו (ב"ועוד יש לומר") לבאר את הסוגיה בכתובות בדרך שונה (שלא כרש"י), שלפיה תפיסתו של המַלווה אינה מועילה.